את הריקוד בין להיות ה"שמש"( בקמץ וגם בסגול), להביא אור לאחרים, להצית בם את ההשראה, לבין להיות "חנוכיה" כלומר להיות כל שאר שמונת הנרות שיש בהם פוטנציאל להאיר אך מי שמדליק אותם זה השמש, אנו רוקדים כל החיים.
לפעמים אנחנו בתפקיד הנרות שמצפים להידלק ולקבל אור, השראה, ולפעמים אנחנו השמש שמביא השראה ואור לאחרים.
בפרשת השבוע שעבר("וישב") קראנו על "האיש בשדה" שיוסף פוגש בשכם כשמחפש את אחיו, והוא זה שמוסר לו את האינפורמציה לאן הלכו משם(לדותן).
חשבתם פעם מה היה יכול להיות הסיפור של יוסף אלמלא פגש את "האיש בשדה"?
מן הסתם היה חוזר הביתה, מוסר לאביו יעקב שהאחים לא נמצאו בשכם, וכל סיפור התלאות שלו היה מסתיים אחרת.
הייתה נחסכת ממנו הטראומה של הניסיון לרצח, ההשלכה לבור, ההדחקה של החוויה הקשה וכל הרגשות הקשים הנלווים, וכן, גם העלייה לגדולה ועמדת הכוח שקיבל במצריים.
אני מזמינה אתכם לחשוב מיהו "האיש בשדה" עבורכם, זה שהמפגש עמו שינה את מהלך חייכם ותרומתו לנרטיב של חייכם בלתי ניתנת לערעור.
לכבוד החנוכה אני בוחרת להוקיר תודה למורים שפגשתי ב"שדה חיי" לאורך השנים, ל"שמשים" שהדליקו בי השראה, שעזרו לי ליילד מתוכי את האור שלי ושללא ספק לא הייתי היום מי שאני אלמלא נגיעתם בחיי:
- ד"ר דבורה קובובי מהאוניברסיטה העברית שהדליקה בי את שלהבת הסיפרותאפיה.
- פרופ' עדה אברהם שהדליקה בי את הנר של אהבת הפסיכודרמה בראשית דרכי. (ולשנים נוספו למשבצת הזו גם גברת זרקה מורנו, גברת רבקה וולטרס, גברת דונה ליטל וגברת אן הייל).
- ד"ר דובי פלד מהיחידה לייעוץ והכוון באוניברסיטה העברית שקיבל אותי לפרקטיקום ולימד אותי לנתח "סיפורים" של אנשים בראייה אנליטית.
- דפנה ואמיר רטר שלימדו אותי את נפלאות הדמיון המודרך והNLP
- ר' אוהד אזרחי שהדליק בי את הבנת המשמעות הנסתרת של סיפורים חסידיים בכלל ושל מעשיות רבי נחמן בפרט והכיר לי את תורת הסוד.
- ד"ר פיטר פיצלי מניו יורק שאימן אותי להיות מנחת ביבליודרמה.
- גברת אביבה זורנברג שמאפשרת לי הצצה לעולם המדרש ממקום יצירתי ומצית השראה.
- ר' אלישע וולפין, שדברי התורה שלו פותחים אותי לחשיבה פילוסופית עמוקה ומחברים אותי לאשר אהבה נפשי-סיפורי התורה.
אשרי שזכיתי!
- ה"שמש" התשיעי שלי מוקדש השנה לר' דייויד אינגבר מקהילת "רוממו" בניו יורק, רעי מורי וידידי, שדברי תורתו תמיד מצאו הד בליבי, שנוכחותו בשנת ההכשרה שלי כמגיד הייתה אור גדול. אני מביאה בזאת דברים שנשא לפרשת "מקץ" :
"גם בחושך ה' אור לי". אחרי 12 שנים מועלה יוסף מן הבור (מן החשך) ומובא לפני פרעה.
בעיני יוסף- הכל מאלוהים. הוא מייצג עמדה שאומרת אני מקבל את מה שקורה, מוצא במה שקורה את הטוב כי הכל מאלוהים.
יהודה לעומתו לוקח אחריות. הוא כמו השמש בחנוכיה. "אנכי אערבנו מידי תבקשנו" הוא אומר ליעקב אביו כשמסרב לתת לבנימין להצטרף למסע למצריים לפגוש את יוסף ולשבור לחם.
יהודה לא מרשה לעצמו לומר אני לא אעשה דבר כי הכל מאלוהים. הוא לוקח אחריות ועושה.
ואנחנו נקראים יהודים על שם יהודה. לא על שם יוסף. ואנו חיים תמיד בשתי המציאויות: הכל בידי הבורא-ואנחנו גם לוקחים אחריות. המתח הזה בין מתי לקחת שליטה ומתי לשחרר מלווה אותנו תמיד.
מתי לומר: "אלוהים, אני מוסר לך את הדאגה, אתה תעשה זאת" ומתי זה תפקידי לקחת אחריות ולפעול? זאת שאלת המהות של חיינו.
חשוב שנבין שאנחנו יהודה ובידינו הכוח לשנות את העולם ולעשות אותו מקום טוב יותר.
מילים במסורת שלנו הן בעלות כוח בורא. האופן שבו אנו משתמשים במילים שלנו יכול לברוא עולמות (או להרוס..). זה בידינו להביא אור לעולם. להשתמש במילים בונות תחת מילים הורסות.
כשמישהו "מאכיל" אותנו במילים של ייאוש- להזין אותו במילים של תקווה,
כשמישהו מרגיש פחד- להביא אהבה,
כשמישהו מביא מילים של פירוד- להביא מילים של איחוד.
להיות יהודה זה לקחת אחריות ולומר: אני לוקח אחריות להדליק אור קטן. זה לא בידיים של אלוהים זה בידיים שלי. זה בידיים שלנו לבנות עולם טוב יותר.
#להדליק_אור_קטן_ולבנות_עולם_טוב_יותר
קרדיט לצילום: קרן כהן מקייסי קולג'.