נח- כשמו כן הוא. אדם נח לבריות.לפעמים אני תוהה אם הוא לא משתדל יותר מידי לרצות אחרים.
כשנולד אביו החליט לקרוא לו נח מתוך תקווה ש״זה ינחמו מעצבון ליבנו״.
אני ״אשתו של״. שמי לא מוזכר. ואני מרגישה שקופה. בלתי נראית. בעלי נח הוא זה שהזרקור מופנה אליו, למרות היותו אדם צנוע בדרכיו.
אני רק יכולה לתאר לעצמי איך זה היה לגדול עם ציפיה כזו גדולה שמתבטאת בשם.
מה הפלא שהוא כזה yes man.
ו״מתהלך את האלוהים״. עושה הכל כדי לשמור על הרמוניה עם כולם בלי להתווכח, אפילו עם בעלי החיים הוא מסתדר.
לכן, ממש לא הפליא אותי כשהוא בא וסיפר לי ש״ההדרכה העליונה״ שלו הורתה לו להתחיל לבנות תיבה, ובלי אומר ודברים הוא מייד התחיל במלאכה.
– אתה, נח?
-אתה, עם שתי הידיים השמאליות שלך תבנה תיבה חסינת מיים?
הוא ביטל אותי במחי יד.
– את שוב מביאה את קול הספק?כמה פעמים אמרתי לך: הספק הורג את האמונה. תרשי לעצמך לצעוד לתוך הבלתי ידוע, תרשי לעצמך להאמין!
ונח, מאמין.
הוא מאמין לגמרי בקול ההדרכה העליונה ( י.ה.ו.ה)שהוא שומע, הוא מאמין שיגיע מבול שימחה זכר כל מעל פני האדמה ושרק אנחנו ובנינו נינצל.
אני קצת יותר סקפטית.
ברגעים שאני מצליחה לשחרר את האחיזה מהספק אני שואלת את עצמי:
למה דווקא נח? למה דווקא המשפחה שלנו?
ומה עם אמא שלי?
שאניח לה לטבוע??
משהו בי מתקומם, וגם חווה קצת אשמה.
ביום שהוא סיים לבנות את התיבה התחילו טיפות גשם כבידות לרדת. עצמתם הלכה והתגברה ומחקה כל ספק שעוד נותר בי.
נכנסתי לתיבה בלי אומר ודברים ונדהמתי כשראיתי אותו מתחיל להכניס את בעלי החיים, זוגות זוגות.
– הגזמת! נח, חשבת רגע מה זה אומר לחיות בתוך חלל אחד סגור עם כל החיות הללו??? אבל הוא הביט בי במבטו התם, חייך ואמר: הכל בסדר.
לא כדאי שאלאה אתכם בפרטי החוויות שחווינוו במשך 40 יום, חתיכת דינמיקה קבוצתית עברנו שם..
אבל החוויה החזקה ביותר שעברתי בסיפור הזה היתה הקשת.
בחיים לא ראיתי דבר כזה מופלא ! איזה יופי!
כל הצבעים עומדים זה לצד זה, בצורה של קשת שמופנית כלפי השמיים, לא כלפינו!
תחושה של התפעמות וביטחון עמוק בטוב התחילה למלא אותי והחליפה את התחושה הקודמת שהיתה לי, כאילו אני קרבן של הנסיבות.
את ה״הדרכה העליונה״ של נח, זו שהוא קורא לה בשם ״אלוהים״ או ״י.ה.ו.ה״ , אני חוויתי כפרץ של אור, אור לבן ומופלא של הבריאה.
מעולם לא חוויתי זאת קודם ועכשיו היא התגלתה לפני במלוא יפעתה בכל צבעי הקשת!
יש לה כל כך הרבה פנים, כל כך הרבה איכויות, ולא רק של הרס.
גם של אהבה, של הרמוניה, של ריפוי, של שלום.
פתאום ירדה עלי שלווה גדולה, הרגשה של פיוס מילאה את ליבי. בא לי לבכות מרוב התרגשות. אלוהים עשה איתנו ״שולם״.
ואז הרגשתי איך הפחד מפני הלא- נודע, מפני ה״עולם החדש״ שחיכה לנו מחוץ לתיבה אחרי המבול, פינה את מקומו להרגשה של פליאה, התרגשות ושמחה.
חשבתי שהיתה לי שליטה על נסיבות חיי אבל, זו היתה רק אשלייה.
כשה״עולם הישן״ שלי התמוטט וכל הדפוסים הישנים קרסו, היה עלי לצעוד לתוך הבלתי ידוע. נמלאתי פחד גדול. אבל כשחוויתי את היופי המפעים של הקשת, הלב שלי התרחב ו התחיל לפעום בפעימה אחרת. גיליתי בי מוכנות לחיות בתוך אי הידיעה של ״מה יהיה״ מתוך שלווה פנימית, מתוך אמונה גדולה, שכל מה שקורה הוא לטובתי. ושאני מסוגלת להישאר באי הידיעה ולצפות להפתעות .
ואיך זה אצלכם?
כשאתם מתמודדים עם אי- וודאויות, מה קורה לכם ואיזו גישה אתם מאמצים?
שנתברך בשבת של יופי מכל הצבעים והגוונים ונדע לצעוד לתוך מקומות של אי וודאות עם אמונה בהבטחה של הקשת.
#פרשתהשבועמהיבטפסיכורוחני
הצילום של מירי בלנק.
