לא. אל תחשבי על זה אפילו.
היום אני לא במצב רוח לערסל ולפנק. היום אני כועס ושוצף ומסוכן!
כך קידם את פני הבקר הים, הסוער וחסר המנוחה.
הזיכרון המתוק של הים הרגוע שערסל אותי בין גליו בשישי בבקר עוד ספון בי.
כל כך רציתי לחוות אותו שוב, אבל הבקר הים היה במצב "מלחמה".
"ברוגז" עם החוף, מתנפל ומכה בו ללא רחם, מציף אותו ומאיים..
לא הייתי צריכה אפילו להרים את ראשי לצריף של המציל שהיה שומם- דגל שחור התנוסס שם .
היום אני אוהב אותך מרחוק ים-ים שלי..
טוב לי גם לשבת כך קרוב אליך , להשקיף על הצבע הכחול העמוק, להקשיב לסערת רוחך.
אני אפילו מסוגלת להתחבר לשקט הפנימי שבתוכי כשאתה ככה רוגש ורועש בחוץ.
אסוציאציה עולה בי , כמה המצב הזה מזכיר לי מערכות יחסים, כשצד אחד מאד כמה להיכנס, להתערבב, להתערסל, להתלטף בעוד הצד השני עסוק בסערות נפשו, ומשדר "אין כניסה".
לו רק הייתה בי אז התבונה להימנע מלהיכנס לים שלך ולציית לדגל השחור המונף.
במקום זאת הפעלתי את התקליט הישן של "אולי בכל זאת"… מעין תחינה של הלב שאולי הפעם תקוים ההבטחה..
וכשנכנסים לים בדגל שחור- יש לצפות לטביעה.. וגם אם לא , אז זו חוויה של מאבק כוחות מתיש ולא מתגמל.. אשרי שהחכמתי.