צלחת של מרק בורשט מהבילה וחמה זה הדבר במזג אויר שכזה.
ואני מתחילה להכין והזכרונות מציפים אותי…
"תמ'קלה, את יודעת למה אני נורא מתגעגעת?
– למה , אימא?
-אני ממש מתגעגעת למרק בורשט של האימא שלי. הריח שלו בא לי באף והצבע האדום העז שלו ממש חי לי מול העיניים. יכולתי לצייר אותו. צממצמצמ היא מצקצקת בלשונה.
טוב אימא, אני אומרת לאימא שלי, שבזמן האחרון כבר כמעט אינה אוכלת דבר, "לא יורד לה בגרון" כמו שהיא אומרת, וכמעט כל דבר שמגישים לה היא מעווה את הפנים, טועמת ומרחיקה את הצלחת. "אני לא רעבה".
אז שאני לא אכין לאימא שלי את המרק שהיא אוהבת ושסבתא שלי לימדה אותי להכין?
אני משקיפה את הבצל, ומכניסה גם את התבלינים: את המלח, הפלפל השחור, קורט אגוז מוסקט , וכשהם נטמעים בבצל אני מוסיפה את הסלקים, שניים פרוסים דק דק ואחד שלם,
שורש סלרי פרוס דק,
אחרי דקה אני מוסיפה את המים (בערך עד 3/4 מגובה הסיר) "לפי העין" כמו שסבתא שלי הייתה מבשלת, והם מיד מקבלים צבע אדום עז, חי, וכשהמים מתחילים לבעבע אני מבינה למה אימא שלי, שכבר התחילה את ה"מסע" שלה "הביתה", כל כך מתאווה למרק הזה. הלא המים האדומים האלה הם ממש סמל לחיים עצמם. ואיזה חיים היו לה. צבעוניים, ותוססים, ומבעבעים ממש כמו המרק הזה..
אני מוסיפה את רצועות הכרוב (לפי העין, אמרנו?)
ועוד שתיים עד שלוש עצמות "סוכר" ואם אין אז נתח קטן של בשר "רך רך" כמו שאימא שלי אוהבת,(הפעם היתה לי חתיכת אוסובוקו)
ובסוף גם צרור פטרוזיליה, ואת העלים של השורש סלרי
ואני נזכרת בסבתא מילי האהובה שלי, שהייתה בשבילנו "מלכת המטבח" ולמרות ששמרה בקנאות על המתכונים שלה, אני מודה לה בליבי על כל המטעמים שהסכימה להפקיד בידי.
וכשהריח של המרק מתחיל לעלות באפי (לפחות שעתיים על אש קטנה מרגע הרתיחה!) אני נזכרת בסיפור על יצחק אבינו, ששלח את בנו עשיו לצוד לו צייד ולעשות לו מטעמים כאשר אהבה נפשו כשהרגיש שמותו קרב,
ומשהו נצבט לי בלב ואני חושבת, הלוואי שאימא תצליח להרגיש את הטעם וליהנות קצת, הלוואי שייתן לה כוח למשוך עוד קצת.
וכשהמרק מוכן, מצליחה אמי הגיבורה, במאמצים גדולים, להביא את עצמה לשולחן ואומרת לי: אוחחח.. זה מריח נהדר! לא שחכת להוסיף בסוף שום כתוש ומיץ לימון?