בשבוע שעבר נכחתי בטקס סיום של אחת מבנותיי, הטקס היה מעניין, ייחודי, דינמי, מעניין ומושקע לעילא. שני דברים שפחות אהבתי: יותר מדי נאומים ו..יותר מדי ניפנוף באלמנט ההישגיות= מתן תעודות הצטיינות בפומבי כחלק מהטקס.
אני רוצה לדבר רגע על תעודות ההצטיינות.
יש כזה צורך בוער של כלמנהל כמעט במערכת החינוך בישראל להציג לראווה את התלמידים המצטיינים, את המנגנון שעושה איפה ואיפה בין תלמיד "סתם" לתלמיד מיוחד, שממוצע ציוניו למעלה מ 90. אצלנו אפילו הגדילו לעשות ונתנו גם תעודות הצטיינות לאלה שסיימו עם ממוצע מעל 95. כנראה זה מצטייר היטב מול ההורים ומול ראש העיר.
מה עובר בראשו של ילד ש"סתם" סיים עם ממוצע 80? 70? ואולי, רחמנא ליצלן, הוא אפילו קיבל 6 בכמה מקצועות? האם הוא פחות "נחשב"?
ולמה בעצם צריך לתת את התעודות בפומבי? לא מספיק לתת אותן אחד על אחד כחלק מחלוקת התעודות?
מצד אחד מדברים על שיוויון , הרי בגלל זה יש תלבושת אחידה, לא?
ומצד שני ברגע האמת לשיטת המערכת רק המצטיינים בציונים נחשבים. כל הססמאות ש"העיקר הדרך", "כל אחד הוא יחיד ומיוחד", ש"העיקר ההתמדה", שגם אם נכשלים זה בסדר הן ססמאות שמופרכות לאוויר שאין מאחוריהן דבר.
אני רוצה להציע מערכת דירוג אלטרנטיבית שתבטל את תעודות ההצטיינות מבוססות המספרים (ציונים). אני רוצה שיתייחסו לילדים לפי פרמטרים כאלה כדי להבין אם בית הספר הצליח במשימתו:
האם:
הילד מאושר?
האם כיף לילד ללכת כל יום לבית הספר?
האם הוא מבטא את היצירתיות שלו ?
האם יש לו חברים?
האם הוא אהוב?
האם הוא מכבד ונוהג בהגינות עם הסביבה שלו?
האם הוא מגשים את הכשרון הטבעי שלו בספורט, מוזיקה,דרמה?
האם הוא גדל והפך להיות נער ואדם בוגר מועיל לחברה, לעצמו?
האם הוא בן אדם?
י
סוף שנת הלימודים: מתי יפסיקו עם טקסי תעודות ההצטיינות
