20 שנה לרצח רבין – ככה השתנינו

ברצח רבין לפני 20 שנים הייתי צעירה,בלי ילדים, ובאותו ערב חשבתי שתכף רבין יתאושש מהפציעה ויטפל במי שעשה לו את זה. אין כמו הפעם הראשונה כדי ליצור צלקת ותדהמה, אבל מאז, נדמה, קהו החושים וגם אצלי – כבר לא אופתע משום דבר שקורה כאן.
אובדן ההגמוניה השמאלנית 
רצח רבין, כפי שאני חושבת עליו היום – לא כולם באמת בכו כשזה קרה. המומים? כן אבל לא עצובים בהכרח. והמנגינה הזו רק התחזקה מאז.
אני יכולה לזכור את ימי ההתלהמות והמתח באוויר שהרגשתי באותה תקופה באוניברסיטת בר-אילן בה למדתי. ממש לא התפלאתי  כשקרה הרצח ועל כך שרוצחו היה סטודנט באוניברסיטה שלי.
אולי רבים לא זוכרים, אבל קדם לרצח הכמעט לינץ' שעשו לפואד כשהיה ברכבו, אני זוכרת זאת היטב, כי זה הפחיד אותי.
למדתי מרצח רבין שלא כולם באמת חושבים כמוך גם אם נדמה לך שזה באמת ,כולם. אלגוריתם פייסבוק, מתעתע, גורם לנו לחשוב שיש רוב לדיעה שהיא לגמרי לא מייצגת את כולם.
הבחירות האחרונות לימדו את אנשי הבועה התל-אביביים שהם צריכים להקשיב טוב טוב גם לאחרים, הימנים, רחמנא ליצלן, והם יקשיבו, גם אם לא ירצו.
כבר אין לנו משהו מאחד
משהו בתחושת המלכדת של העם הזה עבר והתפוגג. בצוק איתן לדוגמא, עת נהרגו חיילים צעירים וישובים הופגזו היה לגיטמי בעיני אנשים מסויימים לצעוק נגד המלחמה והממשלה. והיה גם לגיטימי לרדוף ולהרביץ לאותם אנשים. התחושה שלי שכל המערכות השתבשו ושאין כבר מובן מאליו.
זה כבר נהיה היסטוריה
כשמלמדים אודות אירוע שלי מוטבע היטב בזכרון כאילו קרה אתמול ולילדים  זה רק שיעור היסטוריה כואב לי.  צריך לחתור ולראות איך אפשר לייצר משהו חינוכי ערכי יותר, לאורך כל השנה והשנים,לתת למה שקרה משמעות והבנה של עומק השבר. כי זה לא רק רבין, זה הרבה יותר – אי קבלת דיעה של אחר ,הסתה, אלימות, רצח. אנחנו חייבים לגדל פה דור שאוהב את רעותו,או לפחות מקשיב לאחר ויכול לקבל את העובדה שלא יסכימו לעולם..

לא באמת אבדה הדרך
אני עדיין מאמינה במדינה ובאנשים פה. אולי איבדנו מהתמימות, מהתום אבל לא איבדנו כל דרך. אחרי הכל, אנחנו ארץ צעירה כל-כך, רבים וטובים שוכחים זאת, מסתכלים על אירופה או ארה"ב ומצקצקים למה אנחנו לא כמותם. אנחנו עדיין אי של שפיות במזרח תיכון קיצוני. יש במה להיות גאים גם אם יש הרבה מה לשפר.