כשהייתי בת 3 הלכתי לגן דניאלה, זה היה גן פרטי ולפי התמונות נראה שהיה שם ממש נחמד, אפילו יש לי עדיין כמה חברים משם. אתמול שוב הלכתי לגן דניאלה, אבל הפעם זה היה גן דניאלה אחר.
כרמית קיבלה אותנו בכניסה. בניין ישן בדרום ת"א, בחיים לא הייתי מנחשת שבקומת המרתף יש גן ילדים.. בטח לא בסביבה המתועשת והיחסית מוזנחת הזאת. ירדנו במדרגות קומה ועוד קומה, כשלאט לאט קולות הילדים מלמטה הולכים ונעשים ברורים וחזקים יותר, קולות של צחוק וצעקות ומוזיקה ברקע והרבה ילדים. הרבה מאוד ילדים.
גן דניאלה, שאומץ ע"י עמותת צימאון, מאכלס כחמישים ילדים של מבקשי מקלט מסודן ואריתריאה. העמותה שיפצה את הגן ואבזרה אותו וכן דאגה לכל הציוד הדרוש לגן ולילדים עצמם על-מנת שיוכלו להרגיש שהגיעו למקום מוגן ונעים, שיעזור לנתק אותם מעט מהמציאות הלא פשוטה שבה הם חיים.
במבט ראשון המרתף נראה כמו גן ילדים רגיל, רצפת לינוליאום בהדפס מוכר שיש גם בגן של הילדים שלי– הכביש הזה והבתים שאפשר להסיע עליו מכוניות…. קירות מכוסים ומקושטים, מדפי ספרים וצעצועים, תמונות של ילדי הגן, ממש צבעוני כאן ונחמד. מבט שני מגלה שאין חלונות. בכל זאת, מרתף. מבט שלישי מדייק את העובדה שיש כאן הרבה מדי ילדים יחסית לחלל שבו הם נמצאים ועוד מבט מסיט אותי לכיוון החלק השני של החלל, שבו מצופפות להן בשורה ארוכה מיטות תינוק וברובן גם נמצאים תינוקות קטנים, חלקם ישנים, חלקם ערים.
מיטות תינוק מצופפות להן בשורה ארוכה. מבט על החלק של הקטנטנים.
מהר מאוד נכנסתי לאווירה, אי אפשר שלא, כל הילדים בחלק של הגדולים (שזה מרחב שמכיל ילדים בטווח גילאים רחב, החל מאלה שרק למדו ללכת ומדדים להם בהיסוס ובאיטיות ועד הגדולים שהם כבר בני 6 ורצים בסלאלום מטורף בכל החדר) מקיפים אותנו בשעה שהם מנסים לנפח בלונים בהתלהבות כמו שעושים ביומולדת.
ג'רוזלם, ילדה מתוקה ושֶדה-משחת נצמדת אלי ומבקשת שארים אותה, בתמימותי אני ממהרת לעשות זאת והיא מתרפקת עלי בחוזקה עד שכרמית מסמנת לי שאסור להרים את הילדים (גם ג'רוזלם יודעת את זה, אבל היא חכמה הקטנה הזאת). אני נעצבת לשמוע, אבל מבינה את הרעיון, אי אפשר באמת להרים חמישים ילדים על הידיים… ברגע שתיקח אחד אתה יוצר תקדים לכל השאר ואין מספיק מבוגרים במקום שיוכלו באמת להרים חמישים ילדים… אז מחבקים, כמה שאפשר, ומלטפים, ונותנים אהבה ועושים להם כייף וצחוקים, גם אם באותו רגע בא לך לצעוק ולבכות.
קצת אחרינו מגיע ברק, מתנדב שמביא איתו כל כך הרבה מצב-רוח טוב שאי אפשר להתעלם ממנו. הוא מחבר את האייפון שלו לרמקול ומתחיל להרקיד את הילדים, ככה בהתלהבות והמון שמחה. הסתכלתי עליו, תוך שהוא מקפץ ומשתולל עם הילדים, וחשבתי לעצמי שאם היה עובר לידי ברחוב עכשיו, עם הכובע ההיפסטרי שלו, הייתי מניחה שהוא בדרך לים עם החבר'ה, ועצם המחשבה שהוא מגיע לגן באופן קבוע כל יום שישי מילאה אותי בהתרגשות והערכה, אליו ולכל המתנדבים האחרים שעושים עבודה כל כך נפלאה ומעניקים המון חום ואהבה לילדים האלה.
ברק בפעולה. הילדים רוקדים ומשתוללים איתו והשמחה גדולה.
חום ואהבה, צורך כל כך בסיסי… הדבר הכי ברור שאנחנו נותנים כל יום כל היום לילדים שלנו, זה מה שהילדים בגן הכי זקוקים לו. אפשר לראות את זה מהדרך שבה הם מחפשים את תשומת הלב, מהדרך שבה הם מתיישבים עליך ומצמידים את הגב חזק אל החזה שלך כאילו שרק לא תעיז ללכת מהם או לעזוב, כמו מבקשים שמישהו יראה אותם, והם ילדים כל כך נפלאים..
ומה זה חיבוק בעצם, זה הדבר הכי קל, אף פעם לא חשבתי כמה עוצמה ומשמעות יש בחיבוקים.. עכשיו אני יודעת.
חמישים ילדים זה די הרבה רעש. אני רוקדת עם כולם, מחבקת, מפרידה בין מריבות, נותנת מים למי שמבקש, מנקה ילדים מרוחים בעוגה, שוב מחבקת, מחלקת צמידים זוהרים, משחקת "מי הכי חזק" עם הבנים, עושה צחוקים עם הבנות הגדולות (שלגמרי שבו את ליבי), ובמקביל חושבת לעצמי שתיכף אני אעלה חזרה למעלה אל העולם, אל השמש והאוויר והחיים שלי, ואחזור הביתה לילדים שלי שיש להם הכל (פתאום פשוט היה ברור לי שיש לילדים שלי הכל!), וכל החמודים האלה יישארו פה במרתף כמעט עד הערב. כי הגן פתוח מהשעה שש בבוקר ועד שבע בערב, ושם הם מבלים את היום שלהם, את כל היום שלהם. ובערב כשההורים המותשים שלהם חוזרים מהיום הקשה, אני מתארת לעצמי שהם בעיקר רוצים שקט ומנוחה.
ישראלה, ילדה יפהפייה ושקטה שלא מוציאה מילה מפיה, מתקרבת אליי ומושיטה לי את שתי ידיה, כשאני מחזיקה אותן היא מתחילה להפעיל כוח ולנסות לטפס עליי, בהתחלה אני נרתעת שמא היא רוצה שארים אותה ומנסה להוריד אותה בחזרה, אבל אז היא מטפסת עד הברכיים שלי ועושה גלגול באוויר תוך כדי. וכך היא ממשיכה וממשיכה גלגול אחר גלגול, מחייכת ומרוצה מעצמה. ואני מסתכלת עליה וכמה היא יפה, וחושבת לעצמי מי רואה אותה בבית ואיפה היא תהיה בעוד עשר שנים..
הפרידה לא פשוטה, אני תוהה אם לעזוב מהר ובחטף או לעבור ליד כל קבוצת ילדים ולהגיד שלום באופן אישי ומגיעה למסקנה שכל דרך שאבחר בה לא תהיה מספיק טובה עבורי. אני ניגשת לבנות הגדולות ונפרדת מהן, אומרת להן כמה שהן מקסימות ומתוקות ויוצאת מהגן. הצחוק המתגלגל של אחת מהן נשאר צרוב לי בתוך הלב עד עכשיו.
אני עולה קומה ועוד קומה אל השמש והאוויר והחיים שלי, וברור לי שעברתי חוויה שתשנה בי משהו לתמיד. אני חוזרת הביתה ולא מפסיקה לנשק ולחבק את הילדים כל היום.
חום ואהבה, צורך כל כך בסיסי..
————
מספרת כרמית, רכזת הפרויקט מטעם עמותת צימאון "החלטנו לאמץ בספטמבר גן נוסף בכדי להאיר לילדים נוספים את היום והחיים. אנחנו מגיעים לטיפה בים. יש 60 גנים כאלו בדרום תל אביב. כל שנה נולדים כ1000 תינוקות בקרב האריתראים והסודנים בלבד, ובכוונתנו להגיע לכמה שיותר ילדים ומקווים כל חצי שנה לאמץ עוד גן. האימוץ שלנו כולל העשרה. כמו הצגה פעם בחודש, חוג מוסיקה אחת לשבוע. חוג תנועה, עבודה בחוברות לבוגרים, חגיגת חגים שלהם ושלנו, ימי הולדת, פעילויות יצירה, ספרים ועוד, לצד הבאת ארוחה חמה בצהריים שהיא כמעט הארוחה היחידה שהילדים זוכים לה במשך היום".
כיום הפרויקט זקוק למתנדבים נוספים!! מדובר בשעה וחצי, פעם בשבוע.
יום ושעה קבועים, שבהם מגיעים לגן לשעה וחצי ומשמחים ילדים נפלאים. אז בואו לתת מעצמכם ואני מבטיחה לכם שתקבלו המון בחזרה, וזה הכי-לא-קלישאה-בעולם במקרה הזה.
לפרטים נוספים, ניתן לפנות לעמוד הפייסבוק של עמותת צימאון או לאתר האינטרנט.
