לפני כמה ימים יצא לי לשמוע הרצאה קצרה וסופר-מעניינת על משמעות הצבע בלבוש שלנו ואיזה מסר מעביר כל צבע. נעזוב לרגע את העובדה שמהלך רוב ההרצאה נפלו פניי כשהבנתי כמה חולצות וסריגים אפורים יש לי בארון (זה צבע די בעייתי מסתבר, לפחות במסר שהוא משדר), כל ההתעסקות הזאת בצבע שלחה אותי די מהר ל"תקופה השחורה" שלי..
איפשהו שם בתחילת שנות התשעים, בין להקת רוק כבד אחת לאחרת, נכנסתי גם אני לתקופה השחורה… ולא במובן של השמלה השחורה הקטנה, אלא יותר נכון בכיוון של חצאיות ארוכות שנסחבות על הרצפה, סוודרים וחולצות אובר-סייז, טייץ ונעלי צבא.
אני כמעט בטוחה שזה היה עניין עקרוני, שהחלטתי שמעכשיו אני לובשת רק בגדים שחורים. מדי פעם הבליח לו מעל איזה סוודר עם דוגמא אפורה או הדפס שחור-לבן על הטי-שרט, אבל מעבר לזה – הכל היה פשוט שחור..
אני חושבת שהשחור פשוט עזר לי להיבלע.. סוג של – אל תתעסקו איתי (שבעצם מתכוון ל – אני מעדיפה לא לתקשר איתכם כי אני מפחדת להגיד את הדבר הלא נכון). הייתי מכסה את עצמי בשריון ויוצאת להתמודד עם העולם.. וזה אכן לא היה פשוט, אבל זוכרת שאהבתי את זה. לפחות את הקטע החברתי שזה יצר עבורי, כי הרגשתי שאני מושכת תשומת לב, אבל רק כמעט, "לא לכדי מגע" מה שנקרא.. קצת לפני הנקודה הבעייתית שבה אצטרך ממש לדבר עם מישהו.. וזה עבד יופי.
מומחית הצבע מההרצאה (ד"ר שולמית רונן) אומרת, שאם אנחנו לובשים שחור זה מעיד על חסר או היעדר ביטחון עצמי, וזה צבע שמייצג ויתור, התכחשות, כניעה מוחלטת, ומי שלובש אותו באופן קבוע רוצה להתנכר לחיים ולוותר על הכל חוץ מלמחות לערער ולהתנגד בצורה עיקשת.
ובכן, זה בהחלט מתאר בצורה טובה את מה שעבר עלי בתקופה ההיא (בינינו – התיאור הזה יכול להתאים לחצי מקהילת המתבגרים בעולם..).
ציטוטים מהיומן האישי:
"מתישהו בסוף המסיבה ישבנו כזה כולנו בשורה ונראינו כמו חבורת מסתלבטים כזאת, והרגשתי שייכת?! כאילו שאם מסתכלים אז רואים אותי, לא כמו צלע מהצד, ובאמת הרגשתי טוב. לבשנו הכל שחור (שזה הצבע האהוב עלי) וישבנו כזה שפוכים וזה גם כן נראה מגניב לאללה". ספט' 91
"אני עכשיו שומעת את הקסטה החדשה של Metallica שנקראת Metallica (הקלטתי אותה מילד מהכיתה שלי) בפול ווליום וסגרתי את הדלת ואני יושבת פה ולא עושה כלום מרוב עצבים".. נוב' 91.
"בילוי אדיר שהיה לי אתמול – נסעתי למועדון ג'נגל-רוק בפ"ת והיה כזה כייף, זה מועדון של רוק כבד אבל טראש ודת' וכל זה, מלא צרחות וכזה אדיר. רוקדים שם קצת פוגו אבל לא הרבה. היה כזה כייף, ככ הרגשתי שייכת פתאום בין כל הרוקרים וכל זה, הרגשתי שמצאתי בדיוק את המקום בשבילי למרות שזה לא סוג הרוק-כבד שאני אוהבת, פשוט מצאתי את המקום שמתאים לי מכל הבחינות: כולם שם רוקרים,שחורים, עם שיער ארוך וכל זה, אבל הם לא מסתכלים כמעט על הבנות שיש שם.. ואני בכלל לא באה לשם בגלל הבנים אלא בשביל האווירה שכ"כ מצאה חן בעיני אתמול ונראה לי שזו לא הפעם האחרונה שאני אהיה שם.. כל כך הרגשתי שייכת, לא אאוט, לא "הרוקרית שמסתובבת עם חבורת סטייליסטיות" וכל זה.. ממש נהניתי!.. הרגשתי שמצאתי את האנשים שמתאימים לסוג הבילוי שלי".. פבר' 92.
וואו.. אני קוראת את זה היום, כשאני יודעת שזו היתה תקופה שחורה קצרה וחולפת, ונזכרת בילדה ההיא שחשבה שתמשיך להיות שחורה לנצח ורק ככה תמצא את מקומה בחברה, וקצת עצוב לי.. אבל ממקום טוב (יש בכלל דבר כזה עצב ממקום טוב?), פשוט כי אני יודעת את המשך הסיפור שלה, ואני יכולה בכיף להעיד שהתשוקה למוזיקה נשארה, הרוקריות מתפרצת פה ושם בהופעות ובנסיעות לבד באוטו עם דיסקים של פעם, והשחור? השחור קיבל בסבבה את התוספות הצבעוניות שנכנסו לארון הבגדים מדי פעם.
ועוד תובנה קטנה על בגדים שחורים. באופן אישי אני מרגישה שהשחור משתבח עם הגיל. ואני אסביר – ככל שאנחנו מתבגרים ולובשים אותו בהקשרים פחות דרמתיים (אני אתעלם לרגע מבתי קברות ברשותכם), הוא נראה יותר אלגנטי ועדין ופחות קשוח ומתריס. במילים אחרות – השחור הוא האדם הלובש אותו.. כשהייתי צעירה ומרדנית, השחור עזר לי להביע את זה, והיום, כשכל המרד שלי מסתכם במשהו כמו "היום אתם אוכלים איתנו במטבח ולא מול הטלוויזיה" – השחור כבר קצת פחות מאיים..
גבעולית מתבגרת, שיער ארוך, איפור כבד ולא מדויק:
בתפקיד החצאית: שמלת שוק-הפשפשים שחורה ארוכה
חולצת טי-שרט שחורה דהויה עם הדפס של רוברט סמית
קרדיגן שחור ארוך
נעלי צבא שחורות
הצעת הגשה עדכנית (בכמה גרסאות, כי אין מה לעשות – תמיד תהיה לי חולשה)
מכנס: מנגו, חולצה אפורה: sugardaddy, חולצת שרוול תחרה: רנואר
טי-שירט: אנדי וורהול ל-pepe jeans, חצאית: sugardaddy, קרדיגן: קסטרו, נעל: Atelier do sapato לשופרא
