הכל התחיל לפני כמה שבועות. הודעת טקסט מהאחות הגדולה שלי על הבוקר. "תפתחי גל"צ עכשיו! אִיתִי מדבר".
שנים לא שמעתי את הקול הזה אך לא יכולתי לפספס. אִיתִי זה קיצור של איתמר, שהוא בן הדוד שלי מהצד של סבתא נוניה.
אפשר אפילו לומר שלדעתי איתי היה הנכד המועדף על סבתא.
איתי תמיד היה אופה לסבתא עוגות (כשהיא לא הכינה עוגות מארטיקים…), ומפעם לפעם מזמין אותנו להופעות בהן הפליא לנגן בכינור או לרקוד ג'אז מודרני.
חלפו שנים, והמשפחה שלנו כמו משפחה טובה ממוצא מזרח אירופאי לא מצטיינת בלשמור על קשר, ואני מחזירה אותכם לאותו בוקר בגל"צ.
ליה רוצה כבר לבוא לישראל
איתי סיפר על ליה הקסומה שנולדה לו ולבן זוגו עודד. מיד הוספתי אותם בפייסבוק וראיתי שלא רק אומרים על ליה שהיא מדהימה, היא באמת כזו.
רק מה? לא נותנים להם לחזור הביתה. כשהייתה בת שלושה וחצי שבועות עדד כתב:
(…) בשלושה וחצי השבועות שליה בעולמנו הספיקה לראות כבר הרבה דברים
ארמונות ומקדשים נהר גדול שווקים ובעיקר מלא קניונים.
לליה יש אבא ואבא והיא רוצה כבר לבוא לישראל.
לא נחו שם לרגע. אירגנו משמרות מחאה מול ביתו של שר הפנים, התראיינו באמצעי התקשורת בתוכניות בוקר ותוכניות ערב. אני אפילו חרגתי ממנהגי והצטרפתי ליוזמה של עזרו לנו להביא את הילדים הביתה שגייסה את כל הידוענים למאבק. בקיצור: הפעילו לחץ ציבורי, שבסוף עבד.
אפשר להגיד שהרימו פה סערה תקשורתית סביב העניין הזה עד שניאותו להגיע להסכם שיאפשר לאבות לחזור הביתה עם התינוקת. רק ככה זה עובד?
אחד האבות שהתראיין אמר שחבל שהיה צריך לחכות כל כך הרבה, ושרק בזכות קול הזעקה שהם הרימו נמצא פיתרון.
אפשר היה לפתור את זה הרבה קודם ובקלות. למה לוקח כל כך הרבה זמן למצוא פיתרון לבעיה כזו? הרי לזוגות חד-מיניים אין ברירה אחרת כשמדובר בהבאת ילד לעולם במדינת ישראל. אפשר היה לחסוך מהם את כל הסבל הזה.
ביטוח לאומי, הביטחון שלי?
אני רואה את הפרסומות של ביטוח לאומי בטלויזיה וחושבת על א'. צעיר מקסים, שאוהב כדורסל וגלישה, שסיים שירות צבאי ותכנן לנסוע לקרוע קצת את העולם.
בדרך הוא גילה שיש לו גידול סרטני. היום הוא כבר אחרי. סיים את כל הטיפולים, אך עדיין מתמודד עם הרבה קשיים.
א' עבר תהליך מתיש של ועדות רפואיות כאלו ואחרות, בסופן נקבעו עבורו אחוזי נכות בעטיין הוא זכאי לשרות אגף השיקום בביטוח הלאומי.
לצערי גם לי יש ניסיון בתחום הזה.נפגשנו. ישבנו בבית קפה קטן, העיר זזה לה מסביב. הרגשתי את הייאוש בקולו.
"אני רוצה לדעת מה מגיע לי, לא אומרים לי כלום בביטוח הלאומי! אמרו לי שמישהי שתטפל בי. היא "צריכה לחזור אליי" כבר חודש".
המילים שלו החזירו אותי שנים אחורה. זוכרת את הפקיד שטיפל בי. כמעט בלתי אפשרי היה להשיג אותו בטלפון. להודעות לא היה עונה. לא נתן לי מידע מה כן מגיע לי, רק מה לא. כשחברים אמרו לי "מגיע לך גם שכר דירה במהלך הלימודים! למה לא ביקשת?" התביישתי לומר שלא ידעתי שמגיע לי.
"כל כך הרבה כסף משלמים להם כל החיים, ההורים שלי, אני, וכשצריך אותם פשוט קשה". אמר א' בעצב.
הזדהיתי עם המילים. הרגשתי את הכאב. אנחנו הרי משלמים להם כל חודש! כמה משלמים? שאל א'. במקרה היה איתי תלוש משכורת. הרבה כסף.
פיתחו את תלוש המשכורת שלכם וראו כמה מורידים לכם כל חודש עבור ביטוח לאומי.
ואז תחשבו על כל מה שא' צריך לעבור, ועוד לא אמרתי מילה על הועדות המשפילות, על רופא שצריך לקבוע אחוזי נכות ובדרך מבקש להוריד חולצה, ועוד ועוד.
אני מאחלת לא' המון בריאות ואושר כמובן.
לביטוח הלאומי אני מאחלת לגלות את האנושיות שבתוכו.