לפני 6 שנים, כשהודעתי שאני מתגרשת אחרי שנים שצעדתי בכיוון, כולם חזו לי מפלה– רגשית, חברתית, כלכלית, ׳לא תעמדי בזה׳ הבטיחו לי, בעיקר הנשים בחיי, אבל מהצד השני היו אבא שלי, האהוב שלי והגרוש שלי שהבטיחו שאעמוד בכל וגם אצא מחוזקת, ושהם יוודאו שכך יהיה. וכך היה.
לא היה לי חלום. בכלל, אני לא חזקה בחלומות. ידעתי שאני חייבת לזוז, אז זזתי.
אני יודעת שיש טרנד כזה ׳לצעוק את החלומות שלך׳, אז אני קוראת את רשימת החלומות הצעוּקים של חבריי ומתפעלת, אבל אני, כשאני פותחת את הפה – לא יוצא לי הגה. אני לא יודעת מה אני חולמת, או אם בכלל.
אני מסתכלת רק שנה אחת לאחור, מונה את מה שנחשב בעיני הצלחות לאורכה, ואף אחת מהן לא באה לי בחלומותיי, כולן נולדו צעד אחר צעד, לרוב פשוט כי הייתי חייבת לזוז בעודי רוקמת לעצמי מציאות חדשה– פעמים רבות בעזרת המילים, חברותיי משכבר הימים. רק בדיעבד אני מבינה שרבות מההצלחות האלה הן חלומות של אחרים.
מה שהתחיל בפתיחת בלוג לפני כמה שנים, שהתכוון רק לצעוק כאב אחד מסוים ונשאר מונח ברשת כאבן שאין לה הופכין, הפך לערוץ תקשורת – קודם כל שלי עם עצמי.
בכל פעם שנדמה היה לי שאני חייבת לזוז ואין לי מושג לאן כתבתי לתוכו את כאביי הנוספים או כעסיי שכבלו את רגליי גם הם כאבנים כבדות.
קרה באחת הפעמים כשצעקתי קצת חזק מדי איזה כעס שהקים עליי מהומה, שמתוכה הציצה בשקט אישה אחת שהושיטה לי פרח ופרשה עליי את חסותה. בעין הסערה היא הזכירה לי שאני יכולה ושהכל יהיה בסדר. והאמנתי לה, כי היה התקדים הזה שהראה לי שעדיף לסמוך על מי שמושיט לך פרח ולא על אלה שזורקים עלייך בוץ.
הכל קרה מאז– החלטתי והתחלתי לראיין נשים–אמהות עצמאיות לבלוג שלי כדי להציג יותר ויותר כמונו הנשים היכולות, יצרתי רשת קשרים חדשה שטובה לי ולעסק שלי, הצלחתי להעביר סדנה בפני קבוצה גדולה של בלוגריות ולצאת ממנה בחיים, התחלתי לגבות תשלום בעבור הזמן והידע שלי, התחלתי להרוויח כסף מכתיבה שהיא מאהבותיי הגדולות, ופתחתי שער שדרכו נכנסו לחיי עוד ועוד נשים שהן היום מעיין התקווה שלי שממנו אני שואבת את הביטחון באמונה שבעזרת מילים וצעדים אפשר לשנות כאן משהו, במיוחד כשאנחנו מגבשות לעצמנו כח נשי נחוש ואיכותי כל כך.
אני מוותרת על הניסיון לצעוק, ומנסה ללחוש את חלומותיי, לדמיין אותם, להעלות רשימה מתחת למסך העפעפיים הסגורים, אך לא משנה כמה אני מתאמצת יש שם רק אחד ברור, גדול ורחוק וישן– שלום. מעולם אני חולמת שיהיה כאן טוב יותר.
בחודשים האחרונים, כשהבנתי שאני לא אשת חלומות כל כך מוצלחת, התבהר לי שאפילו את החלום האחד הזה מוטב לי לפרוט לצעדים מעשיים ושהבלוג שלי הוא כלי נפלא לצעוד בדרך הזו.
התחלתי בכתיבת פוסט ל׳שעת האמהות׳ רגע לפני המלחמה האחרונה, והמשכתי כשהבנתי שיש עוד חברות שבאות עם הפרחים שלהן בדרך ל #שלום_עולמי.
נדמה לי שהבנתי מהבלוג שלי שאם אני לא חולמת חלומות הם פשוט חולמים אותי, ולי נותר רק לסמן לעצמי את הדרך לאורם, צעד לצעד, מילה למילה…
"עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש,
ממה את מפחדת?
אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר,
הביאי את היום.
כל המילים שנעלמו
תמצאי אותן בחלומות של אחרים… “
(עידן רייכל)
גם את רוצה להגשים חלומות? פתחי בלוג בסלונה.