עברו כמעט תשע שנים מאז שנולדו השלישייה וחמש וחצי מאז שנולדה הקטנה שלנו, אבל הזכרונות של שני ההריונות במרחק ריצה משירותים דומה שלא ירפו לעולם. נראה לי שזו טראומה שמלווה כל אישה שחוותה הריון עם היפראמזיס גראבידרום.
הכל התחיל כשכמה חודשים אחרי החתונה יצאנו לטיול הקבוע עם הכלבים ופתאום הרגשתי תשישות לא מובנת. כשחזרנו נרדמתי, התעוררתי לחצי שעה של ארוחת ערב וחזרתי לישון עד לצהריים למחרת. בהמשך אותו שבוע התחילו להופיע בחילות ומידי פעם הקאות, והמחזור לא הופיע וכבר היה ברור שזה הריון אז עשינו בדיקת דם ונסענו לסופשבוע אצל חברה, מישהי שבעצמה סבלה בהריונות שלה מהקאות יתר. סיפרנו אז שיש לי וירוס של הקאות- בשלב הזה ההקאות הופיעו בשעות הבוקר והערב והיא מתוך אינטואיציה התעקשה שאני בהריון ויש לי הקאות יתר וככה זה מתחיל גם אצלה ואני פסלתי את זה על הסף. כשחזרנו גילינו שאני באמת בהריון. אני זוכרת שלא יכולתי למצוא מחליפה למשמרת הבוקר של יום ראשון וחזרתי ממנה מרוסקת ומקיאה. קיבלתי כמה ימי מחלה, אחריהם החלטתי שאני מגזימה והריון הוא לא מחלה וצריך להפסיק להתפנק ולחזור לעבודה, רק כדי לגלות שאולי הריון הוא לא מחלה אבל הוא מרגיש כמו וירוס בטן מהגיהנום.
מידיי יום כמות ההקאות הלכה וגברה עד כדי הקאות של 24 שעות ביממה. במקום אימוני פילאטיס שחלמתי עליהם הספורט היחיד שעסקתי בו היה ריצה לאסלה והספורטאית ההישגית שבי הייתה עסוקה בספירת מספר ההקאות ביממה ובהתלבטות אם מתחילים לספור מחצות או משש בבוקר… שבועיים אחרי שכל הסאגה הזו התחילה, הרבה צעקות עליי שבגלל שאני מפחדת להשמין אני לא אוכלת ושאני עוד אאבד את ההריון (תוך כדי כבר ידענו וסיפרנו שאנחנו מצפים לשלישייה) והגנה חוזרת ונשנית של בעלי לצד טענות שלו שאני צריכה להיות בבית חולים, התעוררנו בשבוע 9 והדבר הראשון שבעלי עשה היה לבדוק מתי הרופא נשים מקבל, סחב אותי למרפאה (במרחק 20 דקות שבדרך אליה הקאתי עוד 9 פעמים) ומשם המשכנו לאשפוז שנמשך שבוע לאיזון מינרלים וההקאות- זה היה בשלב שירדתי 12 ק"ג בשבועיים, סבלתי מאובדן חמור של מינרלים והפרעות בקצב הלב, אפילו בספורט החדש שלי לא עמדתי ואחרי 30 הקאות פשוט התעלפתי והפסקתי לספור, נאבקתי עם עצמי להרטיב את השפתיים כי אפילו שלוק מים קטן לא יכלתי להחזיק בבטן.
אותו אשפוז היה הראשון מיני רבים. יתר האשפוזים היו אשפוזים יומיים כדי לתת עירוי נוזלים וקיטריל וחזרו על עצמם כל יומיים שלושה, פעם יד ימין ופעם יד שמאל, עד שגם את הספירה הזו איבדתי. בין העירויים ניסיתי לשלב דיקור (לא עזר לי), הומור שחור (תמיד עוזר), אוכל (לא עזר), סבלנות להקאות (אני ג'ינג'ית- גם ככה מצרך נדיר) וסבלנות למי שהפכתי להיות בעיניי עצמי… אבל מי יכול היה לתאר לעצמו שהקאות יתר זה באמת עד כדי כך חמור? שבעצם להיות בהריון כן יכול להרגיש כמו מחלה. הסיוט הזה הסתיים בשבוע 23 לערך כרופא במיון הציע לתת תוספי מזון של דוקסילמין, ויטמין B6 ומגנזיום וחזר כל פעם שהפסקתי עד שהחלטנו שלוקחים את הכדורים עד הלידה.
לכל הרופאים שחשבו שאני סובלת בגלל שההריון היה עם שלישייה יש לי בשורות, זה קרה כי כך הגוף שלי מגיב להורמוני הריון ואני יודעת את זה כי בהריון השני שהיה יחידני הקאתי כל הזמן למרות שנטלתי את הכדורים בקנאות כי כך לפחות ברוב הימים יכלתי לסכם את המפגש עם האסלה במספר חד ספרתי.
לפחות 1% מהנשים בהריון סובלות מהקאות יתר ברמה שמחייבת אשפוז, רבות מהן לא מאובחנות בזמן ולא מבינות שמצבן חמור ואפילו מסכן חיים. בימים אלה עדי עובדיה אלכסנדר, צלמת ובימאית שסבלה מהתסמונת בשני ההריונות שלה על קידום סרט תיעודי שעקב אחרי נשים שסבלו מהיפראמזיס גראבידורום כדי לספר את הסיפור שלהן, לעורר מודעות וכדי לבחון מה האופציות המוצעות למי שסובלת מהתסמינים והמחלה. קישור לתמיכה בפרויקט של עדי עובדיה אלכסנדר בהדסטארט:
https://www.headstart.co.il/projectsupporters.aspx?id=26970
כל תרומה קטנה תעזור להעלות את המודעות והסיפורים של כולנו <3
ועוד הזדמנות להצטרף להדסארט בלחיצה על תמונת הנושא:
תמונה של עדי עובדיה אלכסנדר יוצרת הסרט
[youtube g46wscZOFnE nolink]