מעולם לא התחברתי להומור ומופעי סטנד אפ שצוחקים עלינו, בני האדם, בהקשר של עדות.

זה בסדר לצחוק על הרגלים שלנו, חולשות שלנו והתנהגויות שלנו. אבל לצחוק על מישהו בהקשר עדה, שקרוב לוודאי שזה כבר מזמן לא נכון? מרגיש הומור כל כך זקן…

כמה קל זה לצחוק על השרשר של הערס וללעוג לעלגותו, כביכול.  ההומור הזה  בעיקר מזכיר לי את דודו טופז ומשה והאורנג'דה ואת נאום הצ'חצ'חים המפורסם של בגין.

אה, ואולי הוא גם מזכיר לי את האטארי, ו"דור הגי'נס שותו קווינס", "עוגת עלית את אפית", אבקת הכנת שתייה זיפ, חומרים משמרים, צבעי מאכל, קרקס עם חיות ועוד…

וואו, כמה שנים עברו מאז…?!

מאז התקדמו, כך נדמה.

רוב הסטנדאפיסטים הפנימו שמדובר בשנת 2017 והם נוטים להפעיל את בלוטות הצחוק שלנו בהתבסס על נושאים וסיטואציות שלא קשורות לעדות, לסטיגמות ולסטריאוטיפים.

הם בוודאי התקדמו.

כי הומור עדתי הוא הכי פשטני, פשוט, רדוד ולא אינטליגנטי שיש. הוא גם לא מצחיק לאורך זמן, רק אולי באותה שנייה. הוא כלום.

מנהרת הזמן של נאור ציון

על רקע כל אלה מפתיע לגלות שנאור ציון מצליח עדיין לייצר עניין ואף לקבל זמן מסך. מרגיש לי שהוא כל-כך לא רלוונטי. אני די מתפלאת על ערוץ 10 שמשתפים איתו פעולה.

עכשיו הפיק הכוכב סרטון שהוא מאוד גאה בו ומעלה אותו בעמוד הפייסבוק החברים של נאור. ליצירה קוראים: "הערסוותים חוזרים".

מה אגיד לכם, 8 דקות של כל מה שרצית לדעת על סטיגמות, עדתיות וגזענות בישראל ,לשיטתו הגאה של נאור ציון.

צפיתי ואולי בדקה הראשונה גיחכתי,  אבל ככל שהסרטון המיותר והארוך הזה נמשך (בקרייינות בריטית מהוקצעת משל מדובר בנשיונל ג'יאוגרפיק= כוונת המשורר ) פשוט היה לי עצוב.

אותי זה לא הצחיק.

נ.ב

וד"ש לנאור מטוני ודאג!