השבוע היה סוער. למדתי פרק בספר יהושע (תחמנים הגבעונים האלה!), הכנתי שיעורים בחשבון: שברים, וקינחתי בהתכוננות עתירת שעות למבחן באנגלית שכלל שני מאמרים (מלחמת העולם השנייה והשני אודות סופר בריטי). שיננתי ותירגלתי גם את ההבדלים בין past progressive לבין past simple ולמדתי אוצר מלים שלם שמנה כ 50 מלים.
כן, עזרתי לבנותיי, ברור. האם אני אוהבת לעזור? לא.
יש לי דברים אחרים לעשות עם זמני- בראש ובראשונה לעבוד, אבל גם לשתות קפה או להיפגש עם חברים. בשיחות עם חברות לעיתים אני שומעת את המשפט: "אני לא יכולה עכשיו לדבר, מכינה שיעורים עם הילדה". אז אני רוצה לשים את הדברים על השולחן: אנו עוזרים לילדינו מתוך אהבה ורצון שיצליחו במשימות הלימודיות, אבל האם זה באמת תפקידנו? לא.
כסף קונה הכל – תעשיית השיעורים הפרטיים
לי אין רצון לממן לילדים שיעורים פרטיים. זו הדרך הקלה לפתרון הבעיה. הבעיה היא שלא כל התלמידים מבינים את החומר ברמת שליטה טובה. מדוע אם כך הבעיה של מערכת החינוך מוטלת לפתח ההורים מדי יום? רק כי אכפת לנו מילדינו? זה לא מספיק. מה יואילו מבחני המיצ"ב המוטים, שכן תוצאותיהם כוללים עזרה בתשלום שחלק מההורים מימנו…
מערכת החינוך אמורה לתת מענה לכל תלמיד. תלמיד מצטיין. או מתקשה. מתקשה אינו תלמיד עתיר "בעיות" או לקויות למידה, אלא סתם כזה שלא הבין משהו מאוד ספציפי בחומר. לפיכך הקלות הבלתי נסבלת שמצופה מהורים לעזור לילדיהם היא אכן כזו: בלתי נסבלת.
היא גם יוצרת הבדלים בין ההורים: כאלה שיש להם זמן וכאלה שאין להם. כאלה שיש להם כסף לקחת עזרה בתשלום לבין אלה שאין ידם משגת. ועוד: היא גם גורמת לי להרגיש אמא לא טובה אם אני לא רוצה לעזור להם עם השיעורים כי אני לא המורה שלהם!
יפה יהיה לו לבית הספר, לפיכך, לשאוף שאף הורה לא יתערב בהכנת שיעורי הבית של ילדיו. זה לא אומר שאין עלינו להיות מעורבים, אנחנו פשוט לא אמורים להיות גם המורים של ילדינו.
של מי השיעורים האלה – אמהות מכינות מטלות בית ספר, עד מתי
