בעיצומם של הימים שעוברים עלינו, כשכולנו
שקועים ושקועות במחשבות טורדניות על הטרדות מיניות,
התחשק לי לכתוב על אהבה, על חיבה, על פגישות נעימות
בבתי קפה נעימים, עם קוראסון טוב או באגט מושלם.
חשבתי על קפה וקוראסון (או באגט) כאובייקט מחבר בפגישה בין שניים או שתיים. חשבתי על המעשה הזה, שתמיד נותן לי השראה ותחושה של "משהו טוב".
חשבתי, שלחלוק קרואסון (או באגט) זאת דרך להביע חיבה וסוג של תקשורת מול הצד שיושב איתך בבית הקפה, וחשבתי על איך חולקים את המאפה, איך אוכלים אותו ביחד.
אני אוהבת את הקצוות, את הפינות של הקוראסון ושל הבאגט, את הקריספיות והעדינות שבקצוות האלה, ותמיד, כשאני מול מישהו או מישהי, חולקת קוראסון, גם הקצוות מתחלקים, אחד לכל אחד או אחת.
זו נראית לי מין תופעה של פרגון להתחלק בקצה, שלדעתי הכי טעים. כמו דיבור בשפה משותפת, ללא מילים.
בבית, במסעדה או בבית קפה, הבאגט או הקרואסון הוא המאכל הראשון המוגש לשולחן. אולי בכדי להשקיט את הרעב או לתת ויסות בין המנות, ואולי כדי ליצור שוב ושוב את האינטימיות והחום האנושי שנוצר כשחולקים את "הבסיס". מסתבר שלא סתם מכנים את הקצוות נשיקות.
בחרתי בבגאט והקוראסון המושלמים של מוטי מלה מולן קונדיטור על חלל.
שגם העזתי לשאול אותו מה דעתו..וקיבלתי תשובה הפוכה לחלוטין. להסיר שכבה שכבה..
של עלי הקוראסון.
מוטי חיימוביץ לה מולאן.
זה רק בראש שלי… כנראה.
<