סופשבוע בסימן האקסטרים. ריחוף ארוך באוויר בשישי הוביל לשבת בבוקר. יציאה מוקדמת, ( ע"פ שעון החורף שכבר הוחלף), לכיוון בארי לרכיבה על אופניים עם י' הסינגל, שהזמין אותי להצטרף אליו ואל שני חבריו. אני ברוח ספורטיבית וכושר סביר למדי, דרוכה לקראת היציאה למסלול. למן ההתחלה, עם הקפה ההפוך ביד, קיבלתי אזהרה ממשכיר האופניים מהתהפכויות צפויות.. הוא אמר ובצדק,שהמסלול אינו מיועד לי, כי הבין שאין דרכי בקודש, ברכיבות שטח שכאלו. מהרגע הזה, על כל דבר שהתרחש במהלך הרכיבה במסלול, שחלקה עברה בהליכה, ביצעתי השלכה ישירה על מסלול החיים.
האתגר הראשון לא אחר לבוא. אך פנינו ל"סינגל" והנה זה בא. ואני, באין חשש ( בעצם ב"יש חשש" אבל מוסווה היטב), מנסה להסתער על ה"משוכה" ולצלוח אותה. החשש הוצדק, עת מצאתי עצמי נושמת את רגבי המסלול אך לא נשארת ל"השתכשך" בכאב הנפילה, אלא קמה במהרה בכדי לצפות בשפשוף האימפרסיוניסטי המפואר המקשט את מרפקי. באדום. צבע אדום.כמו בסצינה לסרט של אלמודובר. י' שחיכה שאגיע אליו, קיבל עמדת VIP לצפות בנפילה מהזוויות הנכונות. הוא ידע, לדעתי, כבר כשיצאנו שתיאוריית הרצף ברכיבה, לא תעבוד לו במסלול. לא הפעם. ברגע זה הבנתי שאם ארצה להגיע ביחידה אחת ושלא תגיע רק יחידה אחת מגופי לסיום, אהיה חייבת להישמע להמלצות המשכיר ולפני מקטעים שכאלה, למחול על כבודי לרדת מהמושב ולא לרכב, עד למקטעים מתונים יותר. וי' לא עזב אותי לרגע. לאורך כל המסלול היינו בזוג ולא לבד למרות הסינגל. למרות שבכל פעם שעצר להמתין למאותגרת שתגיע, סימנתי לו שימשיך. שלא ידאג. אני כבר אגיע. אמצא את הדרך.
השלכה ראשונה : גם בחיים, אם כואב וקשה לי אני לא יודעת לבקש עזרה. מושיטים לי יד ואני נסמכת על ידיי שלי גם כשהן מדממות. אני צריכה להתעלות ממש מעבר לעצמי, בכדי להיאחז ביד אחרת. אבל הפעם איפשרתי לי', כי הוא עשה זאת מרצון אמיתי ולא מאילוץ. הוא המשיך לחייך וליהנות למרות שהיכולת שלו לא באה לסיפוקה במסלול.
השניים האחרים כבר המשיכו רחוק וגם י' הפגין יכולותיו והשאיר עליי אבק, אבל עצר בכל פעם להושיט לי יד לקראת הנפילה הבאה אם תבוא. ואם לא, חיכה להריע לי שהצלחתי.כי אמנם, זמן רב לא דיוושתי בשטח, בוודאי שלא במסלול למתקדמים, אבל היו מקטעים שהצלחתי לצלוח בעודי על האופניים, מבלי להתפרק.
השלכה שנייה: הקלישאה הגדולה היא שהחיים הם בית ספר אחד גדול. אתה לא יוצא למסלול כשאתה יודע הכל. לעולם לא. אבל פה טמון עיקרו של הסוד. שאין באמת וודאות מלאה. שצריך לגלות ולחוות עוד מידע ועוד חוויה. ליפול לקום, לתרגל את החיים שוב ושוב עד שאתה שולט היטב. עד שאתה יודע מתי לרכון קדימה ולהתמסר להאצה, מתי לשנות הילוך ומתי להיעצר, להיערך ולהמשיך.
ואני הלו כל כולי אופטימית. בפלונטרים הסבוכים ביותר, אני יודעת שהכל ייפתר והטוב בוא יבוא. אני ממשיכה במסלול ושרה לעצמי "אחרי העליות בוא תבואנה ירידות" ואני בשוונג האצה מתחילה שוב ירידה שהולכת ומואצת, י' בסוף העלייה ממתין ואני חייבת להוכיח לעצמי ,(למרות ההתרסקות הידועה מראש), שאצליח ואשמש דוגמא לילד המתוק שעומד עם אביו אף הוא וצופה בי באופן אקראי. בתרגיל אקרובטי השמור רק לפעלולנים בסרטי קולנוע, אני צולחת את הירידה, עולה את העלייה ובמחציתה, ההילוך אינו מסייע בידי ואז בהיפוך לאחור, שתי חבטות ראש בקרקע, ( עם קסדה בראש טוב כמובן), אני מוסיפה לכתף עוד "שיפשוף נעים" שממשיך את יצירת האומנות במרפק שבאותה היד.
י' דואג אך יציב ואיתן חש אליי, בודק שלא התפזרתי לחלקים ועוזר לי לקום. יש בו חמלה רבה, אך עטופה בקשיחות מרוככת. בלי פוצי מוצי. אם הכל בסדר אז ממשיכים הלאה. ניתנה לי הרי הזדמנות שווה, שנינו עמדנו על אותו קו זינוק ויצאנו בו זמנית למירוץ ,בכדי לשבור כל אחד את השיא שלו או של השני. ( "על קו הזינוק לפני המירוץ, בו אני ואת מתחילים לרוץ, בכדי לשבור את השיא שלי ושלך". ממש כמו בשיר הקסום של "החברים של נטאשה"). אבל מה לעשות שנפתחו פערים. במקרה זה תמיד לטובתו. וי', בלתי רגיל שכמותו, ידע מתי לעצור ולהביט לאחור, להמתין לי ולהמשיך.
השלכה שלישית: מירוץ חיים בזוג דורש לא מעט התאמה והתכוונות. לעיתים על חשבון הזמן בהשגת ההישג האישי שלך. אבל העובדה שאתה מוריד את הידיים מההגה ומושיט יד לאחד שלצידך, לעיתים לכמה רגעים, לעיתים לקצת יותר, אינה גורמת לך לאבד את היעד שלך. אולי רק מעכבת מעט את הגעתך אליו ותמיד תמיד תעצים ותהפוך אותך לגדול הרבה יותר ממי שהנך כבר. לעיתים, צריך לסטות ולבחור מסלול אחר שיתאים לשניים ולא רק לאחד, בכדי להגיע ביחד לקו הסיום. וזה מה שעשה י', כאשר בשלב מסוים עלינו על מסלול אחר והמשכנו יחדיו, זה לצד זה, זה אחר זה, אך במרחק ראייה. הוא ראה אותי ואני אותו.
והיה כאב ועדיין יש. כמו בחיים נופלים וקמים ואין הנאה אמיתית בלי כאב. לפחות בשבילי.
האם י' יישאר במסלול המשותף? האם יחזור למסלול הסינגל? האם באמת נגיע ביחד לקו הסיום?
אני ממשיכה להתגלגל ולי יש את התשובה שבחרתי.
שמרו על עצמכם והיו בטוחים.