יש לי תאומה, מיכל. איננו זהות ביולוגית- שתי ביציות, שני שקי הריון, בטן אחת ענקית של אמא שלי שלא נודעה כמותה.. שהצליחה לשאת אותנו עד עד תום תקופת ההיריון, ממש עד הרגע האחרון.. שתיים שהן כה שונות אך כה דומות, שני עולמות נפרדים עם "זהות תהומית"..
יש בתקופת הילדות שלנו כל כך הרבה רגעים מצחיקים המתועדים בכל כך הרבה תמונות,
(סלחו לי מראש שלא סרקתי והעליתי למחשב. סומכת על הדמיון שלכם..), כמו חג הפורים בו אמא חפשה אותנו לחתן וכלה.מיכל כחתן, כי תמיד הייתה בה שובבות קסומה שלכאורה "אינה הולמת" עדינות נקבית ואני הכלה ה"מעונה", לבושה בשכבות חונקות של בד וטול לבן. יש הנצחה בתמונות יפות ומבדחות כאחד. או אותה הפעם, בגיל 5 נדמה לי, שאמא החליטה לחפש אותי לחייל קרבי, אולי בכדי לתת ביטוי לערכים המילטרליים שלאורם גדלנו, לפחות אז.. הגננת הזמינה את כל ילדי הגן לקום ולחוג במעגל מוזיקלי, קבוצות קבוצות על פי קטגוריות התחפושות השונות. כל הבנות קמו: כפיות, כמלכות, כנסיכות וכן הלאה וכן הלאה, כל תחפושות הזהות המגדרית, ואילו אני עם כל הבנים הלוחמים: הסופר מן, הזורו והחייל הקרבי עם הקסדה הכבדה על הראש. עת גדלתי,דאגתי להזכיר זאת כל הזמן לאימי, בתחילה בכעס אחר כך בהומור ובצחוק. כנראה שאמא שלי ידעה כבר אז כי חבויה בי לוחמת חסרת מנוח..
אני ומיכל עברנו יחדיו את כל עיתות הילדות, הנערות,הצבא.. תמיד היינו יחדיו אך גם לחוד. אמא ואבא הקפידו לשמור על הפרדה, כי הלא ממילא תמיד ערכו בינינו השוואות: ההורים, האחיות, המורים, החברים, המדריכים בתנועה, המפקדים בצבא, בני זוגנו, כולם.. אך בכל זאת ניסינו לשמור כל אחת על עולמה, על טריטוריה משלה, כזו שבה אין דיפוזיה, שבה יש לנו גם קצת לבד.
מיכל תמיד הייתה מאד חברתית. מאז הייתה תינוקת ועד היום כשהיא אמא מדהימה לזוג תאומות זהות. היא תמיד רצתה להיות במרכז ההתרחשות, בלב ההמולה. תמיד חפשה את החיבוק והחום אצל קרובים וזרים כאחד. והזרים? ברגעים הייתה הופכת אותם לחבריה הקרובים.. תמיד קנאתי ביכולת הזו שלה. לרכוש חברים ברגע. כנראה ירשה זאת מאבא. אני לעומתה, זוכרת עוד מהילדות כי לא חיפשתי חיזוק או חיבוק או מחוות נחמה אצל אחרים בטח שלא אצל אלו שאינני מכירה. בניתי לי עולם משלי, בו היה לי מענה לכל. שלא תטעו, היו לי הרבה חברים בילדות. עמם המשכתי לתנועת הנוער, לגרעין הנח"ל ויש מהם כאלו שגם אם הקשר עמם אינו רצוף, הם אחיי ואחיותיי לכל דבר והם מלווים אותי ( ואת מיכל), כל חיי. רכשתי גם חברויות במקומות אחרים, בתקופות שונות, בעיסוקיי המקצועיים תמיד הייתה לי אינטראקציה רצונית מקצועית ואף אישית עם אחרים ואני אוהבת זאת, אך אף פעם לא ראיתי בהתקשרות החברתית, משהו שאינני יכולה לשרוד בלעדיו. אף פעם לא חששתי מהלבד.. יש תקופות שאפילו אהבתי להיות יותר לבד מאשר ביחד. מיכל היא אדם של ביחד.
אני תמיד אמרתי כי בין זוגות תאומים נוצרת חלוקת תפקידים שהינה טבעית מעצם היותם שניים המתנהלים אחד לצד השני. אמחיש לכם מניסיוני האישי: למשל, אם מיכל נתפשה כשובבה, "הפראית" ולכן שאבה לא מעט תשומת לב מהוריי, אז אני כ"רצינית, האחראית". ואולי בשל כך למדתי, שלא תמיד בטובתי,לא לבקש עזרה. פשוט להסתדר לבד. עד היום אני צריכה להגיע לכדי "הקזת דם" עד שאני יודעת כי בהחלט כלו כל הקיצין ורק אז אבקש עזרה. האיפיון הזה זורם היטב בעוכריי והיו תקופות בחיי כי נאנקתי בסבלי ( בלי שאף אחד שמע, אולי אמא..), בשל כך. למדתי עם השנים לדעת שאני יכולה לבקש עזרה ועדיין להישאר בשליטה, אך עדיין קשה לי ביותר.
מצחיק שגם בצבא המפקדות וגם המפקדים עלו על הגימיק התאומי ועשו בו שימוש כראות ליבם. למשל, כשמיכל קבלה "שעה ביציאה " אני מיד אחריה, בכדי שנוכל לצאת יחדיו מהבסיס הביתה ולהיפך. או כשבני הגרעין סיימו טירונות והמכ"ית ( שכבר סלחתי לה מזמן..), החליטה כי אני לא יוצאת ונשארת לעבודות מטבח ומיכל יצאה כאילו כדי להיות נציגת שתינו, כאילו בעיניה ובליבה תספר לי את שהיה כשתשוב.. ואני כל כך רציתי לצאת. חבר שלי סיים טירונות, הוריו היו שם, אפילו אחותי מירב ובן זוגה. הדמעות שבכיתי באותו ערב יצרו נהר דמעות כזה, שגם היום,אם תעברו ליד מחנה 80 תראו את שרידי נהר בכיי שלא יובשו. עד ששבו הבנות מהטקס, התאוששתי, מיכל שבה עם חבילה עבורי מאחותי ואז היא החלה להגיר דמעות שליש ולגעות בבכי..
כזו היא רגישותה של מיכל. ליבה רך מחמאה בשמש. יש לה פריזמה של יציבות איתנה, של נוקשות ( זאת דווקא זהות תאומית בינינו), הלו במו ידיה גידלה ופרנסה את תאומותיה מגיל שנתיים, עת התגרשה והפכה אם חד הורית. אבל בפנים הכל רוך ומשי..
וכך זה, יום אחר יום, שנים לשנים, הזוגיות התאומית הזו היא גאונית, היא מצחיקה ולעיתים גם מעיקה אך אין יקר וטוב ממנה. תהפוכות של השלמה, של שתיים שונות שהן גם כה דומות..
אני עצובה מיכל צוחקת,מיכל בוכייה אני מחבקת ,אני זועמת מיכל מרגיעה ועוד ועוד וכך ולהיפך, שתינו רוקדות בנפרד וביחד את ריקוד החיים המורכב, המסובך, הלא תמיד מובן,המשמח, המעציב, המרחיק והאוהב אך תמיד תמיד מחוברות בחבל טבורנו.
לכל התאומים והתאומות, הזהים והזהות, שאינם זהים ושאינן זהות- דעו שאנו חלק מיצירת טבע גאונית, יחידה ומיוחדת.
תאומי כל העולם יתאחדו- למען ידעו כולם כי אנו אלו שנושאים את שאריות ההשוואות הבלתי פוסקות שערכתם בינינו, זוכרים את הרגעים כשראינו כי תאומנו קבל נשיקה כשאנו נותרנו עם לחי יבשה בצד ועין מביטה ודומעת, שבכל צעד וצעד בחיינו היינו חייבים לדאוג להולך לצידנו מבטן ומלידה כשלעיתים רצינו לפרוק עול ולא לדאוג לאף אחד.
ולמען ידעו כולם שנפשנו שזורה האחד בשני, האחת בשנייה.
מיכל היא חצי מהלב שלי.