שנת האבטלה שלי

נותרו לך עוד 81 ימי חתימה בלשכה, אומרת לי המוקדנית הנעימה של ביטוח לאומי כשאני מתקשרת לברר מה קורה עכשיו.

מה קורה איתי עכשיו.

מה קורה כששנת האבטלה התחילה אי שם בינואר.

בתחילת אפריל התחלתי לעבוד.

בסוף מאי סיימתי.

בתחילת יוני אני מתחילה לחתום שוב. כי מגיע לי.

זו שנת האבטלה שלי.

לשכת התעסוקה בחדרה, נמצאת ליד הפיאצה. בחדרה יש פיאצה. לא מייבשים בה עגבניות בשמש, אין בה אולם קולנוע ישן, משוגעי העיר לא  ישנים בה בלילה אבל עומדים בתור לקופת חולים בבוקר. גם קופת החולים נמצאת  בפיאצה. גם הבנקים. גם הירידה לשוק. וגם מזרקה.

אני חדרתית וותיקה. נולדתי כאן, כמו אבא שלי. כולם מכירים אותנו, ובשלושת החודשים בהם חתמתי בלשכה, ביום הזה בו צריך לקום בבוקר וללכת לחתום בלשכה, אני מחנה רחוק, הולכת מהר, מסתכלת לצדדים ומתפללת שאף אחד שמכיר את אבא או הכיר את אמא שלי לא רואה אותי, כי מתוקף צו קדמוני כלשהו, גם בגיל 50, אנחנו רוצים שהורינו יהיו גאים בנו.

אני נכנסת פנימה, מתפללת שטביעת האצבע במכשיר תסתיים כבר, לוקחת מהר את הפתק הלבן שמפנה אותי הביתה כי לצערנו אין לנו מה להציע לך, מקמטת אותו חזק, יוצאת, ומתחילה שוב לנשום.

קרתה לך תאונה, אומרת לי חברה טובה, כשאני מספרת לה כמה קשה לי כל שבוע מחדש להגיע ולחתום בלשכת התעסוקה. קרתה לך תאונה במהלך החיים, פוטרת, ועכשיו, חברת הביטוח שהיא הביטוח הלאומי אותו את משלמת כל חייך, דואגת לך.

זו שנת האבטלה שלי. ואני חוזרת היום ללשכה.  לשושנה, יועצת התעסוקה, שמזכירה לי בצבע שיערה, בתסרוקתה, את אמא שלי.

בשנת אבטלה הכל מאד מצומצם.

הקניות בסופר, השימוש במזגן, המים במקלחת, הבישול והאפייה,  משיכת כסף מהכספומט, הנשימה. האופק.

משבוע לשבוע. מיום ליום.

החרדה – היא גדלה ומתרחבת.  תופסת חלק גדול מהנשימה, מהיום והלילה, מזחילה זיעה קרה על הגב ודפיקות לב מואצות.

זו שנת האבטלה שלי ואני קמה לעשות מעשה.  לעמוד זקופה, לבושה יפה, ולהגיד:

אני עשירה.

עשירה באהבת בנותיי, באהבתו של בן זוגי, בעושר הלשוני שלי.

עשירה בניסיון החיים והתעסוקה שלי שצברתי בעשרים השנה האחרונות כסוכנת נסיעות ומנהלת משרד.

אלופה בשיווק ומתן שירות ללקוחות.

שמי יעל כרמי. זו שנת האבטלה שלי.  ואני צריכה עבודה.

yaelikarmi@gmail.com