פיציניית השלום.

גיל ההתבגרות הוא "גיל" שנפרס על עשור, או יותר. הוא חסר חן לחלוטין ונושא עימו (אצל בנים מתבגרים) ניחוחות מצחינים, חתימת שפם שהופכת ברבות הימים לשפם מדובלל בואך זקנקן, קול מתחלף ואישיות מתחלפת עוד יותר. ועוד. ועוד. ועוד. וזה אצל בנים, לא התחלתי אפילו לפרט מה קורה עם בנות.

תחת קורת הגג שלי מתאכסנים ארבעה שמתמודדים על תואר המתבגר\ת המצטיין. אחת מהן, יהלום הכתר בת 22 אמורה הייתה לעבור בשערי היציאה מאיזור הדימדומים, אבל זהו שלא. והצעירה שבהם, גורת הדבש בכלל לא אמורה להכלל במניין המשתתפים. אבל שש וחצי כך עולה מנתוני המציאות הוא השתיים עשרה החדש.

בתווך ממוקמים האחים חמודי: ראסטמן בן התיכף 18 ונער הזהב בן ה13 פלוס. עליהם חלים כל המוזכרים בפיסקה הראשונה כולל ה-ועוד ועוד ועוד.

ראסטמן שמכהן כתלמיד י"ב מעביר את שנת כהונתו האחרונה בשינה. נגינה ואהבה גדולה. שזה טוב כשלעצמו. אבל, אל תטעו, הוא מצליח לדחוס ללוז הצפוף נידנודים הצקות ועיצבונים. שובל בלתי נגמר של נעליים, בגדים, כלי אוכל מלוכלכים ועוד ועוד ועוד.

נער הזהב לעומתו שרוי עמוק בביצת הורמונים טובענית. הגיל הזה בו האיברים לא מתיישבים בנוח זה לצד זה. אתה קם בבוקר ואתה גבוה, למחרת רחב, למחרת על הצד… וחוזר חלילה.

אתה קם בבוקר ושונא את העולם. את ההורים שלך. האחים שלך. הכלב והחתולה. והכי את המחנכת ובכלל את בית הספר. דקותיים אחר כך אתה מתרפק כאילו היית בן שנתיים, משתולל עם בעלי החיים ומחבב את אחותך הקטנה ואז אתה מתעצבן. אבל ממש. ואז… נראה לי שהבנתם. הרי לא המצאנו כאן באחוזת אייזנר שומדבר חדש.

לרגעים נער הזהב הוא החכם המצחיק והרגיש בילדי העולם כולו ולרגעים הוא בלתי נגיש, כעוס רוטן וכאוב.

זה מבאס לראות. וכאמא אני כל הזמן מנסה למצוא את שביל הזהב בין להשליך אותו לחדר חשוך ואטום ולהעלים את המפתח לבין להביט בעיניו הנבונות ויחד איתו למצוא דרך להקל.

אתמול בערב הכרזתי שמחר נהייה יחד. "הום סקולינג". הנער אוהב לבשל. הוא אוהב לגעת, לחוש, ללוש. הוא אוהב מרקמים וטעמים. הוא חרוץ וממושמע במטבח. הנוכחות שלו נעימה כל כך.

ותוך כדי אפשר לדבר. ועולים דברים. ואני יכולה להשמיע מילים שבסיטואציה אחרת פשוט אי אפשר.

מהבוקר אנחנו במטבח. לרגע לא היה כעס. או תיסכול. רק יצירתיות וזרימה ומילים טובות.

יחד בישלו המון המון מנות שיצאו עוד מעט לאנשים.

ביחד המצאנו את ה-"פיצינייה" שהיא שילוב בין פיצה לסינייה. משהו שהוא ממש אוהב: פיצה ומשהו שאני ממש אוהבת: סינייה.

השמש יצאה. ואור נעים עטף אותנו. הייתה לשניינו הפוגה מציפורניו הרעות של הגיל המגעיל. מזל. צריך הפוגה שכזאת מדי פעם. אחרת זה נגמר בבכי. מר.

להלן המתכון ל "פיציניית השלום"

הבסיס: מלווח.

עליו כף נדיבה של עגבניות מרוסקות. עדיף טריות, מסוננות. או של "MUTTI"