אז שאלו מי רוצה ללכת לראות מחול. ומיד אמרתי אני!!!
כי אני באמת ומאד אוהבת מחול. לא מבינה בזה בשיט, רחוק עולמי מעולמה של רקדנית כרחוק "אושר-עד" מ"טיב טעם". ובכל זאת מופעי מחול מקסימים אותי. מגביהים את ליבי למרומים. אני מרותקת.
וגם חיהל'ה אמרה כן, אז בכלל.
יסמין גודר כך נאמר בפירסום המפתה היא אחת השמות החמים בעולם המחול המודרני. חשתי אושיה. במהלך הימים שחלפו בין הזכיה הנכספת בכרטיס לבין ערב המופע הרבתי למלמל כאילו באקראי לזולתים מסביבי ש"אני הולכת לצפות במחול, כן יסמין גודר…" ילדי המשפחתון קיבלו את מילמולי התרבותיים בסלחנות, כך גם הקירח ושאר בני הבית. כשמלמלתי את הפזמון באוזניו של פרח רקדנות מוכשר התכרכמו פניו והוא ניסה לברר אם אני מכירה את העבודות שלה. לא עניתי אלא הנהנתי לשלילה אבל באופן שמשדר רוחב אופקים כה רחב שבקושי הצלחתי לעבור איתו את מפתן הדלת.
אוח, שאני תרבותית שאין דברים כאלה!
בערב המופע התלבשתי אלגנט-תרבותי-בוהמי כמצופה-לא התאמצתי בכלל סטייל. התאבזרתי כראוי ויצאתי אל העיר הגדולה. רחוב הירקון זרם באופן תרבותי, הדיסק ששמעתי היה תרבותי, השומר בחניון גבה ממני 30 שח באופן תרבותי.
ובזמן שאני מצפה לבואה של חיהל'ה ניהלתי שיחה תרבותית עם מכרה שציינה באוזני שהקהל הוא תמיד אותו קהל, משמע, שיש קליקה קבועה של שוחרי מחול והם תמיד באים. חשתי חשובה כמובן וגם תרבותית כל כך להכלל באותה קבוצה נבחרת.
אותה מכרה גם סיפרה כי בעבר עבדה עם יסמין גודר, תפקידה היה לנקות כמויות של צבע אדום שנשפך כל הופעה בנדיבות על הבמה וסביבותיה כשהוא משחק בתפקיד דם… כשהביטה בפני ושמה לב שהגבות שלי נושקות לקו הפוני הקצרצר שאלה בתרבותיות: לא ראית שומדבר שלה??? לא לחשתי אלגנטית והתפנתי להלחץ מהאיחור של שותפתי לערב התרבות.
המקומות היו מצוינים. האנשים נראו נרגשים, נראה כאילו הם ידעו למה לצפות. עכשיו כשאני חושבת על זה אני נזכרת שבשורה הראשונה ישב בחור כשעל ברכיו דב פרווה חביב. הבחור חיבק אותו. האם זה היה הסימן לבאות??
ובכן. האור כבה ואחרי יותר משעה נדלק שוב. ומה שקרה בזמן הזה… נו.. כנראה שלא הבנתי מה קרה. היו שם שלוש נשים. היה ברור שהן בגילאים שונים. הן חבשו פאות והחליפו בגדים ואיך שהוא גם נעו במרחב אבל בעיקר הפשילו את המכנסיים והרימו את החולצה. בעמידה, בשכיבה, תוך כדי התפתלות, בהליכה, אחת לשניה.
הקהל עצר את נשימתו. בשורה לפני ישב גבר מבוגר חובש כיפה. כל הזמן ניסיתי לראות את הבעות פניו ללא הצלחה. הוא לא זז. שאלתי את עצמי אם זה הזמן להזעיק את מד"א. אבל לא העזתי לזוז. הקהל היה מהופנט.
ואני, חסרת הבנה בסיסית במחול, לא הבנתי כלום. בחיי אדוני, שומדבר, נאדה, גורנישט!
הלכה התרבות. אני כנראה לא מפותחת מספיק. כל הפאסדה התרבותית שלי כנראה לא שווה את הכסף שלה…
זה היה ללא ספק משהו אחר, אחרות היא דווקא תחום ההתמחות שלי. למדתי מהטובים ביותר. אבל זה לא היה האחר מהסוג שלי. זה היה אחר מסוג שונה.
כשהסתיים הדבר מה הזה עמד הקהל על רגליו והריע. נרגש, אז גם הבנתי שחובש הכיפה איתנו, הכרזתי על מותו בטרם עת.
חיהל'ה ואני מיהרנו לבית הקפה וצנחנו הלומות בשתי כורסאות קטיפה סגולות. מיד דרשתי ממנה הסבר, כי היא החכמה והעמוקה ורבת התארים האקדמיים מבין שתינו. וכמובן שמה שהתחולל שם על הבמה התקשר לה למאמר שהיא למדה באותו היום באוניברסיטה של האינטילגנטים, התרבותיים באמת בירושלים בירתנו.
היא סיכמה את דעתה בצניעות ואמרה, אני לא יודעת אם הבנתי נכון… מיד עודדתי אותה באמירה תרבותית משלי, כמובן מותק שהבנת נכון ככה זה באומנות, הכל פתוח.
במהירות שקענו בשיחה ששתינו חיכינו לה המון זמן. על הדומה והאחר שבין שתי נשים, נשות מילה ודעת.
תחילה אכלנו סלט לתפארת התרבות היכן שלא תהיה. ואז, אז הגיע רגע השיא של הערב. עוגת תפוחים חמימה עם קצפת וגלידה.
את זה הבנתי מצוין. היה טעים. הבצק היה בצק. התפוחים גם בהיותם אפויים ומתובלים בטוב טעם היו עדיין תפוחים. הקצפת כמצופה הייתה אוורירית ומתוקה וגלידת הוניל הייתה קרירה ומנוקת שחורין-שחורין.
היה יופי.
למופע קוראים: SEE HER CHANGE או במילים אחרות בשפת העם היושב בציון: 'סתכלו איך היא משתנה!
אז הנה מה שיש לי להגיד על משתנים אנושיים ואחרים:
השתנתי. מאד. העולם הוירטואלי פתח לי דלתות וחלונות שלקחו אותי למקומות שלא חלמתי להגיע אליהם (כמו למופע של יסמין גודר) הם אפשרו לי לפגוש אנשים נפלאים ומוכשרים וטובי לב (כמו חיהל'ה) ובעיקר העולם הזה ופתחיו נתנו לי במה להיות מי שאני. במילים במחשבות ביצירה בעשיה.
תראו איך השתנתי. באמת.
ועוד שני דברים לסיום:
בנושא תרבות: כמובן שהיו גם רגעים יפים ונוגעים ללב במופע. מפני שגם דברים שהראש השכלתן לא מבין יודע הלב שמרגיש ויודעות העיניים שרואות מעבר.
ובנושא חברות: בימים אלה אני עומלת על הפקת אירוע לטובת ילדי המשפחתונים. לצורך כך פניתי למעצבים רבים שאת חלקם אני מכירה אבל את רובם לא. אני מבקשת מהם לתרום פריטים משלהם כדי שנוכל למכור אותם באירוע. כמעט כל מי שפניתי אליו הגיב. כמעט כל מי שהגיב נרתם והעביר הלאה ושאל איך עוד אפשר לעזור.
בעבר המרחב הוירטואלי הפחיד אותי. הוא נראה לי בור שחור ואפל שקורים בו דברים איומים. שיש בו זרות וניכור. טעיתי. ממש טעיתי.
איזה מזל שאני בעלת כזה רוחב אופקים שאני גם פתוחה לרעיונות חדשים!
אני תוהה אם אי פעם אזכה שוב בכרטיס למשהו מהמערכת??
פסטיבל המחולות בכרמיאל? הופעת איחוד של להקת איזולירבנד??
