שבת בבוקר. חמש וחצי בבוקר. הילדים התעוררו. ברור שיתעוררו, ברור שבחמש וחצי בבוקר. שבת! פתחתי את העיניים ובאותה נשימה גם את המקרר. כדי שהעיניים שלי יפתחו גם הקיבה צריכה להיפתח. ככה זה עובד אצלי. רצוי משהו מתוק. עם מתוק העיניים נפתחות לי טוב יותר. קופסת מעמולים עשוית פלסטיק שקוף קידמה את פני בחלקו הקדמי של המקרר. ניראה לי שבמהלך הלילה היא נדחפה בתור. דחפה את הקוטג' והחומוס. הדליקה צ'קלקה וצעקה "אימרג'נסי". לשוליים הימניים זזו הקוטג' והחומוס. לשמאליים המלפפונים חמוצים והפתיתים שנשארו משבוע שעבר…"
"עוד מעט תקום האימא העייפה הזאת בלית ברירה. בשבת בחמש וחצי בבוקר היא תקום. צרחה המעמולית. תנו לי לעזור לה. רק עם מתוק נפתחות לה העיניים. "אימרג'נסי" כבר אמרתי?"
פיפי הוא. פיפי היא. חלב עם קורנפלקס, טלוויזיה. ואימא עייפה מאוד… שנמרחת על הכורסה בסלון.
כמה שחיכיתי שתגיע כבר השעה שמונה וחצי בבוקר. זה הרגיש לי כמו אמצע היום. בשמונה וחצי בבוקר יגיע העיתוי המושלם לארוחת צהריים….
מיכל חברתי היקרה, שילדה לפני שבועיים, הזמינה אותנו להגיע אליהם בשבת בבוקר. אפילו היא שילדה לפני שבועיים בטוח ישנה לה בחמש וחצי בבוקר בשבת. קבענו שניסתמס בבוקר.
חיכיתי שיגיע שמונה וחצי. חיכיתי שיגיע כמו שחיכיתי שיישבר הצום של יום כיפור.
במגילת האימהות נכתב שבשמונה וחצי בבוקר, בשבת, קיפוח נפש אם דוחה כל מעצור לאיחוד משפחות ולו למען המטרה המשותפת והנעלה- איחוד משפחות במטרה לגרום לשבת להגיע אל קיצה במהירות המרבית
אני- שבין שאר חלומותיי נמנו הרצונות לכתוב מחזה ולהופיע בחו"ל עם ההצגה שלי, הייתי מוכנה לגנוז את חלומותיי בזה הרגע, ולו למען הזזה קולקטיבית של מחוגי שעון ישראל לשעה שמונה וחצי.
התקשרתי אליה. קבענו לעשר.
קפה קר. עוגת ביסקוויטים עם שמנת. מזגן במינון המדויק. ככה זה בבית של מיכל. אנרגיה טובה. יש בו שלמות ופשטות פלאית שאי אפשר לתאר במילים. או שאולי כן אפשר? אני ממש טובה במילים! ( שלא נדבר על זה שמלא מתוקים ואוכל טעים ומפנק כמו שיש בבית של יולדת טרייה רק שידרג את תנאי גן עדן 18 כוכבים האלה…)
נפתחו לי העיניים עוד יותר. ממש שימי תבורי נהיו לי.
אח"כ הגיעו אליהם חברים עם עוד ילדים. החבר האבא התחיל לנגן בגיטרה. כל הילדים התמגנטו לגיטרה ולשירים. גם דרבוקות הצטרפו להילולה…
המזגן הנעים, התינוק של מיכל על הידיים שלי. שירה וגיטרה. לא הייתי צריכה כלום. ככה אני אוהבת. ככה אני אוהבת את החיים. ככה אני אוהבת לעשות את החיים. ככה אני אפילו אוהבת את הילדים שלי. יותר מזה? זאת פשוט הדרך האידאלית להעביר את שבת בבוקר. שבעה ילדים שמתרוצצים בין הדשא לחבל הטרזן שתלוי בחוץ על העץ, דרך הגיטרה השירים, והפזמונים שבפנים. "שלוקים" טעימים שמיכל מכינה במו ידה יצאו אורזים חגיגיים מהמקפיא וזהו. לא צריך כלום. פסגת האושר ממוקמת לה ישר, בואך כיכר התעסוקות לילדים שלך.
