תגידו מזל טוב.
אחד האלבומים היותר טובים, בן 40 היום. ב30 לנובמבר 1979 פינק פלויד שחררו את אחד האלבומים שיעשו היסטוריה. אם רק היו יודעים…
כן, כן…אפילו לרומניה הם הגיעו. טוב, לא הכרתי אותם כשהייתי בת 6, אבל כמה שנים אחרי, בהחלט התאהבתי ויש להם פינה חמה בלב כבר מאז.
ואם בקירות עסקינן…קירות יש לנו בכל מקום והשאלה היא מה עושים כשמגיעים לקיר. נתקעים ולא זזים? מחכים שמשהו יקרה? שמישהו יעזור? או…עוקפים מהצד? קופצים מעל? חופרים בור מתחת? או נכנסים בו בכל הכח ועוברים הלאה מחוזקים?
אני מהזן השני, הזן שנכנס בקיר בכל הכח, שמטפס עליו או זוחל מתחת, מוצא פתרון מחוץ לקופסא או ל…קיר, כדי להתגבר ולהמשיך. לא או אי אפשר, אלו לא מילים שאני מתחברת אליהם. הכל אפשרי. אולי לאט יותר, אולי הקושי גדול יותר, אבל אפשרי, אולי צריך ללמוד ולהתכונן אחרת, הכל אפשרי. אם רוצים.
למה אני חופרת לכם על זה? כי יש חלום שהתנפץ לי בפרצוף, נסדק והתפוצץ עם כמה פציעות שלא נראו ממש משמעותיות בהתחלה, אבל מספיקות כדי לא לאפשר את הקפיצה למרחקים הנדרשים. ההבנה חלחלה לאט, אולי לאט מדי. טוב, יש פה חוסר נסיון, תמימות והתלהבות של מתחילים, אז מה? באמת אפשר להאשים אותי בזה? אז מה עושים? מחשבת מסלול מחדש, חושבת מחוץ לקופסא ו…צפו לעדכונים בהמשך.
לא…אל תחשבו שאין תסכול, שאני לא מסוגלת להרוג איזה שועל ענק שבדיוק עבר מולי הבוקר בכסלון (או שמא נקרא לו מעכשיו כשלון? Walk of shame like), בהחלט מסוגלת. וכנראה גם אעשה את זה, אבל אחרי שאוציא את כל העצבים (מזהירה מראש לתפוס מרחק)…חישוב מסלול מחדש.
מה אתם עושים עם חלום שהתנפץ? לא בהכרח בריצה…איך אתם מגיבים?
בתמונות: כס(ש)לון, גבינות ויין, לפחות שמשהו יעלה חיוך.
