מתחילת השנה חזרתי לדפוסים שהצלחתי להיפטר מהם בשלב כלשהו בחיי. כל מני אירועים, חוויות ומשברים בלתי צפויים החזירו או הזיזו אותי ל"אני" שאני ממש לא מרוצה ממנו. יכול להיות שזה הcomfort zone שלי. תכלס, זה שם בשבילי כשאף אחד אחר לא נמצא.
לחזור הביתה אחרי יום ארוך, לחוץ, שלא הספקתי לאכול בו כמו שצריך, במקרה הטוב לנשנש שוקולד (יכולה לחיות כל החיים על שוקולד), עייפה, זקוקה ל"מזון לנשמה" מהיר וטעים, תודו שהכי נוח להישאר שם ולא לזוז. זה עוטף, זה חמים ונעים וכל כך קל להישאר שם ולא לזוז לשום מקום. הספה מחכה, המקרר והמזווה קורצים ובחורף כשהיה גם קר חוץ, באמת שאין שום סיבה לזוז משם. זה אזור שיזמין אותך אל מעמקי חוסר מעש מוחלט, של שום דבר וכלום מתוק, פשוט שלמות.
נניח, מתכוננים ללכת לאימון כל חודש, אפילו נרשמים לחדר כושר או קבוצת ריצה, אבל…משהו עוצר אותנו בדרך, פיזית, מנטלית…מחזיק אותנו ולא נותן לזוז. כולנו היינו שם, נכון? לא באמת חשבתי שאני כל כך מיוחדת. אנחנו מוצאים טונות של תירוצים לא לעשות או להצדיק את הבחירות שלנו. אולי נתחיל להאמין למה שאנחנו אומרים לעצמנו.
אבל האמת היא שהזמן עובר וכנראה שאין רגע טוב יותר מאשר עכשיו להתחיל לעשות שינוי, אפילו קטן. כי, כמו שאיינשטיין אמר פעם: "אי שפיות זה לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולפצות לתוצאות שונות". ואתם כבר יודעים שאני מאד אוהבת את איינשטיין, אבל ממש. אז החלטתי להקשיב. כי אם אני מחסלת את מלאי השוקולד העולמי, כל יום ומצפה שהג'ינס ייסגר…כנראה שלא יקרה, ואם אני לא זזה ומצפה לחזור לרוץ…זה כנראה לא יקרה. נו שוין, עם כל התובנות ה-ממש חכמות (בגרוש וחצי) שהפנמתי, החלטתי לזוז מה comfort zone שלי.
סיפרתי לכם לפני כחודש שהדרך שלי לעשות את זה היא לשים יעד שהוא כל כך לא מציאותי, שצריך תמהיל של טירוף מעורב בהרבה חוסר מודעות עצמית וקורטוב של תמימות. אבל מה….אני הולכת על זה, רגע….רצה על זה בכל הכח.
רוצים דוגמאות? קבלו:
עושה כמו ילדה טובה כל אימון שיש לי בתוכנית, כל מי שמכיר אותי יודע שאני הכי לא ילדה טובה ומקשיבה, אז מי שצריך לקרוא את זה, נא להעריך את המאמצים גם אם שיפור לא נראה לעין ואני נראית הכי סובלת תוך כדי. זה נכון, אני סובלת או לפחות עושה פרצוף סובלת, כי אני בכל זאת רומניה ואסור לי להראות הנאה ומלאי הקללות שלי השתבח פלאים בששת השבועות האחרונים.
לא רק זה….אני נוגעת בחול. מה נוגעת, רצה בחול. בואו נתעכב שניה על זה. אני לא סובלת חול. לא, לא סובלת זה ביום הכי טוב בשנה, בדרך כלל זה הרבה יותר גרוע. אין שום סיבה להרגיש אותו בין האצבעות של הרגליים, מתחת לגרביים, בתוך הנעליים. לא רק זה, הוא מצליח לחדור לכל מני מקומות שלא ברור לי איך הוא מגיע לשם, כי החלקים האלה בגוף לא היו במגע עם החול, אז איך וא מצליח להגיע לשם? מילא, אבל למה הוא שם? אין שום סיבה שהוא יהיה במקומות האלה. מילא חול, רצה בחול לתוך הים. אני לא יודעת לשחות. אני טובעת בעומק 30 ס"מ. אז אני רצה בחול, לתוך הים. מי את ומה עשית למוניקה?
מילא אימונים וחול וים, אני מתחילה לאכול כמו בן אדם. זה מזעזע! זה באמת הכי נמול שאני יורדת, אבל באמת. לאכול מסודר, ובצורה מבוקרת….זה הכי משעמם שיש. זה חסר מעוף, זה אוכל. אוכל זה לא כיף, שוקולד זה כיף. בקיצור, דרושה פה קבוצת תמיכה רצינית נצ"א, או חפ"א. והמבין יבין … אז, תמיכה דחופה דרושה כאן, לפני שאפול בפיצה הקרובה.
אבל מה השורה התחתונה? אצלי, זה הכל או כלום, לא יכולה לזוז רק קצת, כדי לעשות שינוי, אני צריכה להזיז הכל הצידה ולהפוך כל אבן. אם זה יעבוד…נראה עוד כמה חודשים. המשיכו לעקוב, יהיה מעניין, זה בטוח. אה….והמתנדבים לקבוצת תמיכה, לפנות אליי בדחיפות.
אם שרדתם וקראתם עד כאן, נעבור למשהו קצת יותר נחמד…אתמול עשיתי סיוריצה בתל אביב. הכי קרוב והכי לא מוכר. יום שישי, שש בבוקר, העיר עוד ישנה, רצים מהתחנה, דרך נווה צדק לכלבו שלום, דרך רוטשילד לכיכר הבימה ושרונה (כבר יכולתי לעלות למשרד ולעבוד קצת), לכיכר רבין ומשם לטיילת, חותכים את העיר לרוחב ולאורך, שומעים סיפורים ושלא הכרנו, עוברים דרך מקומות שלא ראינו, סיור ממש מקסים וכיפי והכי חשוב. אפילו ריחות הלחמים של המאפיות לא עשו לי את זה (רק שנבין עד כמה המצב קשה).
