זו הפעם הראשונה שלי ,אני קצת מתביישת להודות.
זו הפעם הראשונה שבה אני משאירה את שלישיית הבנים שלי בטיפולה המסור של סבתא אסתר ודודה דגנית( הגננת ) ויוצאת עם בעלי לנופש של 4 ימים.
עד עכשיו ,היו לי את כל הסיבות בעולם להישאר איתם בבית במהלך 15 השנים, הם היו חולים, אני הייתי חולה, למי אני אשאיר אותם?, הילד היפראקטיבי זה קשה.. מי יסתדר איתם?
לא נעים.. ועוד רבות ומקוריות אחרות.
אבל הפעם לא רציתי סיבות ותירוצים הפעם אני באמת הייתי זקוקה לחופש יותר לנפש מאשר לגוף .. מנוחה, רציתי להירגע!
המרתון היומיומי שמתחיל מהרגע שאני פוקחת עיניים ועד השנייה שהן נעצמות הביא אותי לאפיסת כוחות, החלטתי שזהו- בפעם הראשונה מזה 15 שנה אני ובעלי נוסעים לנופש אילתי לבדנו!
המחדל מצד הילדים היה ענק, היו שביתות, צעקות, ניסו לעשות איתי הסכמים, איומים שלטים, הפגנות – לא עזר!
ביום א' האחרון ארזתי מזוודה לי ולאיש ונסענו דרומה לאילת.
הטלפונים לא פסקו, ה"וואטסאפ" כל חצי שעה צפצף, הבן האמצעי ההיפראקטיבי שלי עשה בנו שפטים, התלונן על איך אנחנו נהנים ואילו הוא "תקוע בבית" , העבודה על המצפון שלנו הייתה יסודית הבעל נכנע ראשון ואילו אני עמדתי איתן כי לי מגיע! ואני זקוקה לזה! ואין מצב שמישהו ישבור אותי .
להיות אימא במשרה מלאה ליד היפראקטיבי זו עבודה סביב השעון של הצבת גבולות, שיחות, נסיעות לטיפולים, שיחות עם המחנכת, הקפצות לבית הספר ועוד …
אני עמדתי על שליאמרתי לו חד וחלק : " או שהשיחות מתנהלות בצורה תרבותית וללא איומים ושפה שאיני מוכנה לשמוע, או שהשיחה מסתיימת".
מידי פעם זה עזר מידי פעם השיחות הסתיימו.
בכל ערב,אחרי הארוחה ,הייתי מוצאת את עצמי נרדמת בסביבות השעה 22:00 ,כי מותשת אמרתי ומותשת הייתי, רציתי לנוח יותר מהכול.
בבקרים היינו יוצאים וקונים בחנויות כאילו אין מחר, פינקנו את הילדים וחזרנו עמוסי שקיות ומתנות. (מכירים את התופעה?)
אחרי שקנינו, נרדמנו, צחקנו, אכלנו,נרדמנו ועוד קצת טיילנו ,יצאנו לדרכנו חזרה אל הילדים האמת? התגעגעתי! אבל עוד שבוע אחד היה עושה לי ממש טוב!! לעומת זאת, חשבון הבנק שלי ,היה בוכה.
פתחתי את הדלת ישירות לתוך החיבוק של הבן הגדול שלי הגבר בן ה14 וחצי גבוה ממני בכמה סנטימטרים הקול שלו מתעבה מיום ליום אבל למי אכפת הוא מחבק אותי חיבוק ענקי ומלא געגוע- איזה כייף לי, רק בשביל זה היה שווה לנסוע.
את הבן הקטן הקדמתי לקחת מהגן והסייעת סיפרה לי שהוא אמר : "אימא שלי נשארה בעבודה הרבה זמן".. מתוק שלי!
מוכנים?? הבן האמצעי קיבל אותנו בזעקות שבר, ללא געגוע ושמר עבורנו צרורות שלא שמענו במשך כל ארבעת הימים לכדי כמה שעות של בכי, עצבים, דרישות, תלונות, אבל בסוף עם שכוח הסערה, קיבלנו חיבוק, אהבה ומעט געגוע כי עוד מוכן לספוג את כל האנרגיות האלה עם כל כך הרבה סבלנות ותעצומות נפש יותר טוב מאימא ואבא??
היום כבר התעוררתי עם אותה חרדת בוקר מוכרת, אני יודעת היטב איך הבוקר שלי הולך להראות אילו מריבות בוקר מוכרות צריכות להגיע , האם ייפרד מן המיטה בזמן? האם יתלבש בעצמו? האם נצליח להגיע בשמונה אל הכיתה? ואם נגיע בזמן ,האם הוא ייפרד בברכת שלום או פשוט יטרוק את הדלת בזעם?
ככה נראית החזרה שלי אל השגרה.
זו הפעם הראשונה שבה נפרדתי מהם לנופש, כן אני קצת מתביישת .. תמיד יש פעם ראשונה והפעם הזו היא כואבת כצפוי..
מסר קטן לכל ההורים לילדי ADHD תמצאו את הזמן, תשקיעו בעצמכם, תנוחו.
גם לנו מגיע.
אגב: התשובות לכל השאלות למעלה הן: לא. לא. לא. טריקה.
שלכם מאיה אדרי.
