מדי שנה שיום הולדתי היה מתקרב הייתי חוששת מדי שנה ביום זה הייתי חושבת מה השתבש הפעם מדי שנה כאילו הייתי מחכה לבום שיאמר לי הנה את רואה שוב זה קורה לפני עשור זה היה הגרוע ביותר, התעוררתי ליום הולדתי ה-31 ללא התלהבות רבה הרי אני לא בעד חגיגת ימי הולדת. קיבלתי חיבוק גדול מאחי הקטן, אחותי ואימי ויצאתי לדרכי, אילו רק הייתי יודעת שזה יהיה החיבוק האחרון של אחי אליי. את יום הולדתי "חגגתי" בבית החולים תל השומר בבשורה הקשה ביותר שקיבלתי "אחיך עבר תאונת דרכים קשה והוא נפגע ראש." עשור עבר מאז אותה יום הולדת שחורה שבה הבנתי כי אני וימי הולדת לא הולכים יחד. בעשור זה למדתי, הכלתי, קיבלתי ובעיקר הבנתי כי הכל תלוי בי. הראיה לאיך ארצה לראות ולחגוג את יום הולדתי תלויה אך ורק בי. זה היה תהליך לא פשוט, הרי באותה יום הולדת הקשה ביותר שחוויתי איבדתי באיזו שהוא אופן את אחי הקטן מיקי. הכל תלוי במחשבות שלנו, בבחירות שלנו איך לראות את החיים, איך לבחור לראות את היום בו נולדתי למשהו שכן משמח, אחרי הכל זהו היום בו נולדתי ובשנתיים האחרונות נולדתי מחדש. בשנתיים האחרונות לאחר עבודה עצמית בחרתי לראות אחרת את יום הולדתי, בחרתי לחגוג את היותי אני, את הדרך שפסעתי בה ובחיים. איני חוששת יותר מיום זה, שיניתי לגמרי את המחשבות שיצרו לי מציאות והביאו איתן את הבשורות הלא טובות של היום הזה. איני מפחדת יותר להכניס מחשבות טובות יותר על מי שאני ביום הזה, למרות רגשות העבר. בוחרת להסתכל על הטוב שיש בחיי, על מי שנשאר וגם על מי שאיבדתי ולימד אותי על מי שאני היום. אז יום הולדת 41 שמח לי ומבחינתי זהו רק מספר שמשקף את השנים שבהן גיליתי את סוניה האמיתית.