"יאללה מכות"! מי מכיר את קריאת הקרב הזאת מהילדות? מלא ילדים רצים, ששים אלי קרב, חלק לריב, חלק להפריד, חלק סתם בשביל לעודד. ואני? חחחחח, אני בורח. איך שאני שומע את הקריאה, אני תופס מחסה, רק שאפ'חד לא יראה אותי. מה אני צריך את זה?
ולמה אני מספר לכם את זה דווקא עכשיו? האמת שתמיד זה היה לי בראש אבל פתאום זה היכה בי. הספר הזה שאני קורא עכשיו. לא כל כך משנה איך ומה, רק יש שם קטע על הגיבור, מספר על המריבות שלו עם האחים הגדולים שלו ויש לו הרבה מה לספר. רבנו כל הזמן הוא אומר, תחת עץ התות, צביטות במעלית, דלתות זכוכית מתנפצות וכאלה. ואז חשבתי בליבי. אם יבקשו ממני לספר על המריבות שלי עם האחים הגדולים שלי אז ממממ ….. אאאאאא…. לא יהיה לי כל כך מה לספר. וואללה, לא זוכר אפילו מריבה אחת. טוב תגידו, ההפרש ביניכם גדול (אני קטן בשש שנים מהאח האחד ובעשר שנים מהאח שני) אבל אני חושב שזה לא קשור. אני חושב שפשוט אני טיפוס שלא הולך מכות. (איפה שאני גדלתי קוראים לזה "ילד כאפות")
לא יודע למה אבל פתאום השיר הזה עולה לי בראש …
[youtube z8mtFHBr9EA nolink]
וככל שאני חושב על זה, גם בחיים הבוגרים שלי שמרתי על אותה תכונה. אני בורח מעימותים. כמו מאש. קשה, קשה מאוד למצוא אותי רב, כך גם בחיי הנישואים שלי, זיכרונם לברכה, אפשר לספור על כף יד אחת את הפעמים שאני זוכר שרבנו. לא היינו בית של פיצוצים וצעקות. יותר בכיוון של בית של שתיקות.
רגע רגע רגע, אתם בטח שואלים, אבל לריב זה לא טוב. ללכת מכות זה תכונה של … נהיה בוטה קצת? תכונה של ערסים. ששים אלי קרב. יאללה מכות. איזה אושר. על מה אתה מלין? אז זהו שאני חושב שבאמת לריב זו לא תכונה משהו, אבל לפעמים לפעמים צריך גם לדעת לעשות גם את זה, או אולי בוא נקרא לזה אחרת, לפעמים צריך לדעת לעמוד על שלך, לא להיות סמרטוט, ואם זה דורש עימות, אז להתעמת.
יש לי תחושה שאם הייתי יודע להתעמת בעצמי (מבלי לשכור שירותי עורכי דין שיעשו בשבילי את העבודה השחורה) אז יש מצב שתהליך הגירושים היה יותר קל, יותר זול. הי אולי אפילו לא היינו מתגרשים מלכתחילה. Who Knows?
אתן יודעות? יודעים? כשאני כותב את הפוסט הזה, מרגיש לי לשלב את השיר הבא. (אל תיתפסו לכל הניואנסים הא? רק לרוח הכללית)
[youtube Roe1Xl8uQdk nolink]
אז ….. יאללה מכות 🙂
אפילוג: אתם כבר מכירים אותי, נכון? תמיד אני משתדל לשלב איזה תמונה שלי בפוסט ככה שיהיה משהו אישי. איזה תמונה כבר אפשר לשים בפוסט הזה? אז הלכתי אל הדוקטור. (גוגל גוגל, מי לא מכיר את דוקטור גוגל?) ומצאתי תמונה חמודה לאללה. מתאימה לי. גם קצת הומוריסטית, מתקשרת ממש בקטנה לפוסט ובאה לי בטוב. אבל מה? לא שלי. אז בקשתי וקבלתי אישור מרועי פרידלר, קריטוקריסט שצייר את התמונה. אז … תודה. אה, והנה התמונה.
