.
הפעם האחרונה שראיתי את רונית אלקבץ, ממש מקרוב
היתה בשבוע האופנה האחרון
אז רקדה את שמלת השמש הזהובה של אלבר אלבז
שעיצב מחווה לשמש הקיץ התל-אביבית
מהגולה המשותפת שלהם – פריס
.
.
בהופעה המדהימה שלה
כלכך אופיינית בעוצמתה, בנוכחות
הרגשתי בכל זאת שמשהו כבר לא לגמריי כמו שהיה
*
הפעם הראשונה שראיתי אותה, די מקרוב
היתה כשדיגמנה לחלק מבני הכיתה שלי
בתצוגת הגמר בשנקר בקיץ 1989
והשקיעה את כל האישיות התוססת שלה, הבימתית כלכך, בתצוגה נהדרת
לא זכור לי שאי-פעם דיברתי איתה
היא לא דיגמנה אז עבורי
וכבר היתה מפורסמת ודוגמנית גדולה.
קצת התביישתי ונבוכתי לפנות אליה
מתחת לכל החזות החתיכית והצבעונית הזו
שכנה נפש אמנית שהלכה והתגלתה
עם הדרך המופלאה שעשתה בתיאטרון ובקולנוע – העולמי והמקומי
*
אחרי הצלחת הסרט 'המיועד' בשנת 1990, סרטו הכמעט נבואי של דני וקסמן
שבו היא שיחקה לצד שולי ראנד
היא נסעה לפריס
המציאה את עצמה מחדש בארץ זרה
בשפה שאינה שפתה
בחיים קשים של אדם שרק מתחיל דרך אמנותית מיוסרת
ובנחישות נדירה.
בכוח רצונה וכשרונה היא גברה על נתוני פתיחה לגמרי לא מבטיחים
והפכה לדמות מעוררת הערכה והשראה שם וכאן
.
.
ואז היא חזרה
ויצרה כאן תצוגות מופלאות של משחק טבעי, מדוייק גדול מהחיים
ושופע כשרון, בלי שום השכלה פורמאלית.
כמה מהן (מהזיכרון):
'שְׁחוּר' המרשים, של חנה הספרי, לצד גילה אלמגור
'חתונה מאוחרת' המעט שערורייתי של דובר קוסאשווילי, לצד ליאור אשכנזי
'ביקור התזמורת' הבלתי נשכח, לצד ששון גבאי הנפלא
'אור' של קרן ידעיה, הנוגע ללב, לצד דאנה איבגי
לצד כל ההופעות המרשימות האלו
יצרה יחד עם אחיה, שלומי אלקבץ
את אחד המניפסטים הפוליטיים-פמיניסטיים-חברתיים
החזקים ביותר שנוצרו בתרבות הישראלית – הטרילוגיה, 'ולקחת לך אישה', 'שבעה' ו'גט'.
סרטים כלכך מכאן, וכלכך חוצי-תרבויות
שמספרים סיפור אנושי טוב ומרגש, ועושים זאת היטב!
*
רונית אלקבץ היא דמות בעלת נוכחות ויזואלית כמעט גדולה מהחיים
יופי מיוחד ועוצר נשימה ופרסונה אופנתית בולטת.
כל הופעה ציבורית שלה
וכמובן כל טכס שבו השתתפה
היו זירה לנוכחות המיוחדת והחד-פעמית שלה
.
.
כשנודע, לאט-לאט, מעט-מעט, על המחלה הארורה
זה ניכר, לעתים בתספורת קצרה ולא ברורה
בפאה שחורה באורך לא אופייני
בכובע…
ובכל-זאת, לנוכח העשייה המרשימה שלה
היתה בי איזו תקווה שהמחלה היתה כבר מאחוריה
לצערי – הבוקר התבדיתי
עצוב לי על האמא שהיא כבר לא תוכל להיות לילדיה
על האשה והאדם שהיא כבר לא תהיה לעצמה ולאוהביה
ועל היוצרת שאיבדנו, שלצערנו כבר אמרה את מילתה האחרונה
דיווה!
.
.
.
.
.
