שאלה שנשאלתי יותר מפעם בחיי. היום החלטתי שאני עונה.
אני מאמינה שכל אחת מאיתנו מזמנת לה מה שמושך אותה ומה שהיא באמת רוצה, וכשיש חיבור הגיוני בין הרצון בתוך הנפש פנימה והיקום שמסוגל לספק אותו גם נהיה שם בחוויה, במקום , במפגש עם אנשים ועוד.
הסיפור הוא על הנסיעות של מאירה ושלי והצילומים שלנו בלוקיישנים שונים בארץ.
אני אוהבת לטייל לבד בארץ, אני לא אוהבת לשמוע הסברים ממדריכים כי רמת הקשב שלי לא משהו, וגם כל פעם שאני בגירויים מן הטבע ורוצה להסתקרן על עוד משהו בדיוק ברגע הזה הקבוצה נאלצת לעצור ולעמוד בחם או בקור ולהקשיב לסיפורים החשובים והמחכימים של המובילים ולי זה לא מתאים.
בדרך כלל אנחנו נוסעים ברביעייה עם הבני זוג בשבתות, או שתינו לבד בכל מיני ימים.
הפעם מאירה אמרה שעת יציאה 10.00 ניסע לכיוון ים המלח ונאלצים לחזור ב18.00.
יצאנו לדרך…הופה הי הופה הי !
הגברים מקדימה הנשים מאחורה.
בדרך אני אומרת למאירה רציתי מזמן לקחת אותך לדוריג'את זוכרת? (כפר הבדואים הפלחים המדהים ביופיו, ומלא באנשים מיוחדים, מכניסי אורחים ויש מה ללמד מהם).
הוויז מראה דוריג'את.
מאירה המון זמן רוצה לצלם עדרים של כבשים, גמלים, חמורים, עיזים וכל פעם שאנחנו רואות משהו כזה או שאי אפשר לעצור מסיבה בטיחותית, או שאי אפשר לעצור כי כבר עברנו אותם…
הפעם איך שגילינו את העדר של הכבשים והעיזים היקום גם זימן לנו מובלעת שאפשר לחנות בה.
מאירה ואני נפלטנו מהרכב כחץ מקשת וחצינו את השדה לכיוון העדר.
היתה הפקה של סשן פאשן עיזים וכבשים והרועה ברקע.
משם נסענו למערה של ג'אעבר ששוה לבקר אצלו בתיאום מראש כמובן. לג'אעבר יש סיפור חיים מדהים והמערה היתה צורת המגורים הראשונה שהכיר בחייו שבה כל המשפחה גרה יחד עם הכבשים והגמל.
בכפר יש בית אחד ירוק שאי אפשר להתעלם ממנו. אין מצב שניסע משם בלי להצטלם על הרקע הירוק. הצבע הזה כל כך מושך שגרם לי לעלות טיפה על המדרגות של הבית למרות שהרגשתי שזה מוגזם.
בעודנו מצטלמות הגיחה החוצה בעלת הבית . אמרנו שלום ביקשתי סליחה ורציתי לברוח משם. החיוך של עיישה קרב בינינו ובתוך 30 שניות רכשנו מאירה ואני חברה חדשה מדוריג'את.
הכרנו את הילדים והתחלנו להצטלם צילומי חוץ ופנים. כמובן שהוזמנו לאכול ולשתות, אבל לא יכולנו להשאיר את הגברים בחוץ, וסיכמנו שנגיע יום אחד לבד רק נשים.
התוכנית קיבלה זווית לכיוון כפר הנוקדים בדרך למצדה בהמלצתי. אני הייתי שם בפסטיבל מדליק .הכפר יושב בתוך נוף מדברי קסום רחב ידיים וגם הדרך מאד מפתה ביופייה.
בדרך לשם הוויז שכחה לומר לנו לפנות, והגענו לקצה ערד ליד תצפית מואב שמשקיפה על מדבר יהודה.
מימין לתצפית שוכן לו פיל לבן שהיה פעם מלון מצדה ועבר מס' גילגולים של עסק שהתחיל כעסק פרטי ומקום יוקרתי לשהות בו ועד ההסתדרות ומקום לקליטת עולים.
משנות התשעים המקום נטוש ובפעם האחרונה שהיינו לידו מאירה ואני לא ניתן היה להכנס.
הפעם השער היה פתוח ותוך חמש דקות התחלנו להתרוצץ בתוכו ולגלות לוקיישנים בתוכו לצילום מלהיבים ומסעירים.
כשהגענו לנקודת הנוף בסוף המסדרון שצופה אל ים המלח ומדבר יהודה, אני אומרת למאירה הנה יש לך גם חמורים לצלם… סתכלי במעלה השביל 4 נערים בדואים רוכבים על חמורים תמונות נפלאות
טוב מאירה מההתלהבות לא חושבת פעמיים וצועקת להם בואו בואו…
ההם התלהבו לא פחות ותוך שתי דקות הגיעו עם החמורים בשעטות של חוחה והילולה עד גרם המדרגות מתחת למרפסת שעמדנו ומנסים לעלות עם החמורים לקומה שלנו…
התחלתי ולצעוק אל תעלו עם החמורים יש כאן המון בורות בפנים הם יפלו. האמת נלחצתי בכל זאת הם ארבעה צעירים, אנחנו שתי זקנות, הגברים שלנו במונית לא יודעים בכלל איפה אנחנו… והמבנה גדול.
בתוך שניות הם קפצו מהחמורים עלו לקומה שלנו עברו אותנו בריצה וקפיצות של אנרגיות "על",כל שנייה צצו מחלון אחר והשמחה שלהם הייתה קצת יותר מדי בשבילי…
אמרתי למאירה לא מתאים בואי נלך מכאן, בינתיים היא התקשרה לגברים נפגשנו בחצר ולציון בא גואל.
אולי הילדים האלה סתם רצו להראות לנו כמה הם אנרגטיים אבל אני לא מתה על תנועות יתר כשאני לא מכירה…
ירדנו לכפר הנוקדים ושם חיכו למאירה גם עדר גמלים, גם קבוצת חמורים, גם קניתי ג'לבייה טורקיז שחיכתה לי שם על הקולב בחמישים אחוז הנחה עשינו סשן פאשן תואם מרוקו.
משם לאסא בדבירה המקום המדליק והתוסס, אוכל לעניין, משובח, פרקטי תאכלו וסעו הביתה לנוח.
זה מה שנקרא היה היום שהיה.
וכל מה שאנחנו אוהבות פגשנו בדרך.
אירית.
צילום: מאירה גוראי רז
