חני והים
הפעם האחרונה שראיתי את חני הייתה לפני כמעט כחצי שנה, כארבעה וחצי חודשים לפני פטירתה, וכמה אופייני לה היה להראות בחוף הים.
היה זה יום קיץ חם ולוהט של שלהי חודש סיון, היא צעדה לבדה אל עבר החוף, חמושה בתרמיל קטן ומשקפי שמש.
היא התישבה בכסא, נשמה עמוק והביטה אל האופק דקות ארוכות. אחר כך הוציאה כמין חוברת והחלה לכתוב- אולי את הפוסט המעצים הבא.. מי יודע.
בדקות הראשונות רציתי לרוץ בהתרגשות לחבק אותה, את הסלב סרטן, כהגדרתה.
שתי חברותי שהיו עמי אמרו לי שהיא הגיעה לבד וכניראה רוצה כעת להיות לבד, היא והגלים ואלוקים.
12 בצהרים והיא ישבה שם וזה הרגיש שהיא עושה את הדבר החשוב והטוב ביותר, ברור, חשבתי לעצמי, הרי היא חולה כל כך ומי יודע כמה זמן נשאר לה להנות מהיופי הפראי הזה (אז עוד לא היא ולא אנחנו ידענו שנשאר לה מעט כל כך)
אבל אז חשבתי לי- ואני יודעת כמה נשאר לי? מי יודע? מה שטוב ונכון לה, נכון גם לי, לנו, לכולם (אני הגעתי לחוף ל20 דקות פנויות שנוצרו בלו"ז במקום העבודה שלי שנמצא 2 דקות משם.. בלי תכנון)
וכך הצליחה חני להעביר בי מסר כל כך חזק גם בלי מילים- בי, הצופה מרחוק. תפתחי את העיניים, את האוזניים, ראי והאזיני והריחי את הטבע, תהני ממנו, תשאפי אותו לריאותייך, ותודי עליו לבורא.
היא לא ראתה אותי, גם לו ראתה לא הייתה מכירה- אבל ברור לי שהיא ודאי הייתה שמחה לדעת את כוח ההשפעה החיובי שלה,
גם ללא מילה והכרות אישית. כל כך יפה היית.
ככה אזכור אותך חני- חני של יבשה ושל ים, של יופי הטבע והעולם.