היום הקטנה חזרה מהגן וסיפרה בהתרגשות על ההכנות למסיבת החנוכה.
"את יודעת אמא,שירי תהיה בהצגה הסביבון וליטל תהיה השָמַש ומני יהיה יהודה המכבי".
"ומה את תהיי יפה שלי?" שאלתי אותה בהתרגשות.
"אני? אני אהיה אחת מהיוונים" קראה הקטנה בהתלהבות.
"יוונים? את?" אני מתבאסת אך מזייפת התלהבות למענה .
"ומה התפקיד בדיוק? מה את צריכה לומר?"
"אני לבד לא אומרת כלום, אנחנו כמה יוונים שאומרים ביחד"
"ומי החליט ששירי תהיה הסביבון?" אני תוהה בקנאה.
"הגננת אמרה שהיא רוקדת יפה ובגלל שהיא בחוג לבלט היא מתאימה" עונה הילדה
"ולמה ליטל השָמַש ולא את?"
"כי אמא שלה סיפרה לגננת שיש לה חוש למשחק ושהיא חולמת להיות שחקנית כשתגדל".
"טוב,שָמַש זה משעמם" אני מנסה לנחם את עצמי. היא בטח צריכה לעמוד שם סתם עם יתר הנרות.
"לא, לא אמא, את לא מבינה כלום" היא מוסיפה. " השָמַש זה התפקיד הכי חשוב בהצגה.היא צריכה לברך ולהדליק את כל הנרות וכל הנרות צריכים לענות לה ולשיר ביחד שיר."
"אז למה את לא אחד מהנרות יפתי?" אני שואלת.
"בהתחלה הייתי אבל אז נילי בכתה נורא והגננת הכניסה אותה במקום גלית ואמא של גלית, נו את מכירה אותה זאתי מהועד, ישר פנתה לגננת שזה לא בסדר ואז הגננת העבירה אותי ליוונים."
"זה ממש לא בסדר" אני מוחה בתוקף."אני מיד מתקשרת לגננת!" ובלי לחשוב פעמיים מסתערת על הסלולרי (ולשם שינוי לא מצליחה להנות מהשיר בהמתנה שאני כ"כ אוהבת המתנגן בנייד של הגננת.). "שולה שלום,זאת אסתי אמא של נופר. תראי שולה, זה ממש לא בסדר שהעברתם אותה תפקיד בהצגה.היא רצתה להיות נר ועכשיו היא פשוט ממררת בבכי בבית ואני לא יודעת מה לעשות. את יודעת שאני לא אוהבת להתערב כמו אימהות אחרות אבל זה לא הוגן לקחת לה תפקיד אחרי שכבר נתת לה אותו."
"את צודקת" עונה שולה "היו כמה אימהות שאכן לא היו מרוצות בהתחלה, אבל תראי בכל מקרה רון שבר את הרגל ולא ישתתף בהצגה, כך שהקטנה תוכל לחזור ולהיות נר בשמחה." .
אני נלהבת ומודה לה וממהרת אל הקטנה לבשר לה על השינוי ולשמח אותה.
הקטנה בחדרה עם סדין על גופה, חרב הפלסטיק של אחיה הגדול בידה ושניהם נלחמים אחד בשניה.
"אמא, תראי אנחנו עושים חזרות להצגה" היא צוהלת.
"את כבר לא יווניה אהובתי,דיברתי עם שולה ואת תהי נר מס` 2." .
"אבל אמא!" הקטנה נעצבת ודמעות בעיניה.
"למה את עצובה קטנה של אמא?".
" להיות נר זה קשה, צריך ללמוד הרבה בע"פ ואני בכלל לא אוהבת את ליטל ולא רוצה להופיע איתה".
היא עונה וממשיכה:" ולהיות יוונים זה כיף, אני נלחמת ביחד עם כל הבנים ויש לי חרב ומגן"
"ולהיות נר זה לא תפקיד חשוב יותר?" אני מנסה לעודד אותה.
"חשוב? לא חשוב,למי בכלל אכפת…
אבל אני, אני רק רציתי להיות יוונים" .
ומילה של אבא:
מה עוד יקרה עד שתביני שלפעמים פשוט לא מתערבים…