"תתחדשי" – אני אומרת לעצמי, "הנה גם לך יש בלוג". ולא מאמינה.
אז שלום לכולם, ראשית שמחה להיות כאן.
כפי שהבנתם אני לי-את (הלר, אם זה חשוב)
אני כבר די גדולה, אחרי החצי הראשון של החיים (באם הם ממוצאי שנים במניינם).
והנה, גם אני כאן, פותחת בלוג, ומלהגת על דברים שמעניינים, נוגעים, ומזיזים לי.
אתחיל מלספר טיפה עלי. כי כמו שכתבתי בכותרת "רק על עצמי לספר ידעתי- וגם זה רק קצת".
מן הסתם ניתן להבין שאני אישה (שונאת את הביטויים זכר ונקבה).
בחיי המקצועיים אני פרילנס בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, עם מחשבות לשינוי מקצועי,(אבל עוד לא יודעת מה ולמה).
תחומי עניין, בגדול – תרבות: (ולא כזו שמירי רגב מייצגת. ולא, אין לי כוונות להתדיינות פוליטית)
– ספרים – על חוויות הקריאה שלי מן הסתם אכתוב בהמשך.
– תיאטרון, אבל טוב (אני בוגרת של החוג לתיאטרון של אוניברסיטת ת"א, במגמת בימוי).
– קולנוע, אחרת לא יכולתי לעבוד במקצוע המופרע הזה שלי.
– אמנות
– וכל מה שיבוא לי.
תשאלו, מה הביא אותי לכתוב את הבלוג הראשון שלי?
אז ככה, לפני שנתיים קיבלתי מתנה – מהיקום / מהקוסמוס / מאלוהים – או מי מה שתקראו לו: נתקלתי בפרסום להשתתפות ב'קהילת הקוראים המשפיעים של ידיעות ספרים', זו קהילה שיזם דובי איכנולד, מנכ"ל ההוצאה, ומקבלת לחיקה מדי שנה 250 ברי מזל, אוהבי ספר, שמקבלים במשך אותה שנה, מדי חודש בחודשו, שני ספרים מתנה. האחד בכריכה לבנה-ספר שטרם ראה אור, ועדין בתהליך עבודה בהוצאה, וספר כרוך-חדש לגמרי, שבדיוק הפציע על מדפי חניות הספרים. וכל שנדרש ממקבל הספרים הוא לקרוא, ולכתוב סקירה/ ביקורת/ הערות על הספרים.
אז נרשמתי,
ובשאלה למה צריך לקבל אותי? עניתי "כי בא לי !" פשוט ונקי.
ופתאום, בבוקר 1.1.14, פתחתי את המייל לגלות, שהאושר נחת על מפתן דלתי, ואני אחת מבין 250 הנבחרים לשנה זו. כשהגיעו הספרים חגגתי, ובכדי שתבינו איזה אושר, אפרט:
בגיל 4 למדתי לקרוא – לבד.
הייתי ילדה סקרנית, דרשתי לזהות וללמוד את האותיות, ומשם כבר קלטתי לבד את הצטרפותן לכדי מילים, משפטים. ומאז, כמעט, לא הפסקתי. (פעם אספר מתי ולמה כן הפסקתי) אני מאותם הילדים שהיו רשומים בספריה על שלושה ספרים, קוראת באחד מהם בדרך מהספרייה, בשני בבית, ובשלישי בחזרה לספריה, וככה כל יום.
לימים את השנה שבין הצבא ללימודי באוניברסיטה, ואת חופשות הסמסטר וסוף השנה, עשיתי בחנות ספרים קטנה וקסומה בחולון, 'ספרי רשל' המיתולוגית לכל מי שגדל בחולון עד תחילת המילניום הזה. שם התפרנסתי התאהבתי וגדלתי, והספרים תמיד היו מפלט ושמחה בחיי.
ונחזור לקהילה, אז חוץ מהספרים שקיבלתי, גילתי עוד דבר שהיה נסתר מעיניי כל השנים, גילתי שאני יודעת לכתוב, שיש לי מה לומר, ושיש אנשים שקוראים אותי, אוהבים ומגיבים.
זה התחיל ומסקירות ספרים, והמשיך לפוסטים וסיפורים אישיים. שפרצו ממני בעקבות פוסט לשבת שהיה נוהג לפרסם האחראי לקהילה – דרור שדה אור, ושגרם לי לכתוב גם את סיפוריי האישיים. ועל כך אני חווה לו עד עולם. ותמיד זכיתי לתגובות. אוהדות, מפרגנות, משמחות.
אבל, וכאן מגיע האבל, הכל נשאר בתחומי הקהילה.
כשנסתיימה השנה, הופתעתי לגלות שמזלי הטוב לא נגמר, ושנבחרתי להיות 'נושאת הלפיד, של קהילת 2014, לקהילת 2015 – הווה אומר- האחת והיחידה שנבחרה להמשיך את מסורת קבלת הספרים לעוד שנה שלמה. התגובות מסביב היו נפלאות, ממלאות, מפרגנות ומשמחות.
חברים בקשו שאפיץ את שיש לי גם בפורומים שונים ברשת, וככה הגעתי לפורומים בפייס שבהם העליתי את סקירותיי. ('מועדון קריאה לאוהבי ספרים' של כרמית בר-גיל, מומלץ ביותר)
חברה טובה מהקהילה, וזה המקום להוקיר לה תודה, רחל פארן, (אם יש משהו נוסף שהרווחתי בקהילה, זה המון חברים וחברות חדשים שהתקרבו ונשארו גם בתום השנה, כך שהייתה זו מתנה כפולה, כי כמה אנשים בגילנו עוד יכולים להוסיף חברים חדשים לחייהם?)
אז אותה רחל, המשיכה ודחפה ושלחה אותי לפרסם באתר הביקורות 'נוריתה' (ממליצה לכל מי שלא מכיר ורוצה לדעת משהו על ספר מסוים. http://nuritha.co.il/ ). כדי שמה שאני כותבת יישאר ויונצח ויגיע לעוד אנשים.
ומה הלאה?
אז ככה: אתמול, ניהלתי שיחה עם חברה נוספת שהכרתי בקהילה, מירב גת.
למירב יש בלוג מצליח בסלונה, (http://saloona.co.il/meravgat/) והיא סיפרה, איך בדיוק יום קודם, היא כתבה את הבלוג ה 100 שלה, ביום השנה הראשון לפתיחת הבלוג שלה. ופתאום היא הציעה שגם אני אפתח בלוג כאן.
ואחרי שהסתובבתי פה ושם במשך שנתיים של כתיבה בכל מני פורומים, החלטתי להרים את הכפפה וגם אני רוצה להיות חלק מהיופי הזה שמסתובב כאן.
