'כל מה שלא סיפרתי' – סלסט אינג

אני אוהבת ספרים. אוהבת סיפורים.

להרים ספר חדש מהערמה, להציץ בעטיפה, להפוך ולקורא את גב הכריכה. ולהחליט לפתוח אותו.

אני אוהבת ספרים וסיפורים מסוגים שונים: ספרים משעשעים, ספרים מבכיים, ספרים מותחים, ספרים ספרים ספרים…

אבל בעיקר עושים לי את זה ספרים שמצליחים לגעת בי בפנים. כאלה שזוחלים אט אט מתחת לעור. נוגעים ומזעזעים את עולמי. ונשארים שם הרבה הרבה זמן אחרי שסגרתי עליהם את הדף האחרון.

אז לכבוד חודש יוני הבא עלינו לטובה, שמביא איתו, אחר כבוד, את השבוע הכי שווה בשנה – שבוע הספר – אני רוצה לחלוק איתכם את חוויתי מקריאת הספר 'כל מה שלא סיפרתי', רומן ביכורים של סלסט אינג, סופרת אמריקאית ממוצא אסיאתי. שעשה בדיוק את כל זה. ואף יותר.

הספר הוא מבית ההוצאה של תמיר||סנדיק שאני אוהבת במיוחד. ואף הפעם, הצליחו שי סנדיק ושותפתו דורית תמיר הנהדרים, בבחירותם הספרותיות, להביא ספר נוסף נהדר ונוגע בתרגומה המצויין של נעה שביט.

על גב הספר נכתב:

כל מה שלא סיפרתי הוא רומן ביכורים מרגש וחודר לב על מערכות יחסים, סודות וכמיהה.

סלסט אינג משרטטת דיוקן משפחתי רגיש החושף את המכשולים העומדים בפני אימהות ובנות, אבות ובנים, גברים ונשותיהם, בדרכם להבין אלה את אלה.

את הספר הזה סיימתי בנשימה עצורה, תרתי משמע, חסרת אויר ונטולת מילים, כבר לפני כשלושה שבועות, אבל עד עתה לא הייתי אפילו מסוגלת לדבר עליו, שלא כל שכן לכתוב את דעתי עליו.

הספר מספר את סיפורה של משפחה אמריקאית ממוצא סיני בשנת 1977 בעיירה אמריקאית קטנה באוהיו בחברה הישגית וחונקת.

לידיה בת ה 17, מתה. (ולפני שכל מחפשי הספויילרים קופצים להורגני על הגילוי הזה, אומר שכך נפתח הסיפור). גופתה מתגלת באגם הנמצא מול בית המשפחה הקטן.

האם נרצחה? הוטבעה? או התאבדה? ייקחו כמה פרקים עד שתתגלה גופתה ויצופו הסודות מעל פני השטח.

משפחת לי, משפחה מעורבת. האב ג'יימס – אמריקאי ממוצא סיני, והאם מרלין, לבנה. יש להם שלושה ילדים. ניית, לידיה, ואהנה.

לידיה הבת האמצעית היא הבת המועדפת של הוריה, הנחושים שבתם תגשים את כל החלומות שלא עלה בידיהם להשיג. כשגופתה של לידיה נמצאת באגם המקומי, מופר האיזון העדין במשפחת לי, רשת של סודות המשפחה נחשפת וכל הידוע והמוכר להם נעלם כלא היה.

במסווה של דרמת מתח מצליחה אינג לטוות סיפור עוצר נשימה, שנקרא בשטף, ומותיר את הקורא טובע וחסר אויר לנוכח הסיפור שנחשף על פני הדפים.

הסיפור זורם קדימה ואחורה בזמנים, ומוצג כל פעם מזווית ראיה אחרת של אחד מבני המשפחה כולל סיפורה של לידיה עצמה. עד לפריסת מארג שלם לכדי תמונה ברורה צלולה וכואבת.

לא אספר את הסיפור מעבר לכך, תצטרכו לקורא בעצמכם. אבל אסביר מה היה שם, שעשה לי את מה שעשה.

אתחיל בכך שלצערי אני לא זכיתי להיות אמא. למרות שרציתי, ושניסיתי, בשורה התחתונה, אני לא.

וזו לי אחת מהפעמים הבודדות שאני מודה על כך.

לפני למעלה מעשרים שנה נולדה הבת הראשונה של חברת ילדותי, הילדה הראשונה במשפחה. שהגעתי אל בית החולים לבקר אותן, בדיוק הביאו אותה קטנה בת מס' השעות בעריסת ביה"ח, הצצנו אימה, אביה ואנוכי, מעל העריסה וחייכתי. "מושלמת" אמרתי. "עכשיו תתחילו לקלקל".

אתה מביא ילד לעולם, רוצה לחשוב שאתה עושה בשבילו ולמענו את הטוב ביותר, מנסה להתוות לו דרך. ללמד אותו. ואף להשליך עליו את חלומותיך, מאוויך, שאיפותייך. אבל יחד עם כל זה אתה גם פוגע בו. מקלקל. והורס.

כי מה שלא תעשה, תקלקל.

ואת הנושא הזה מעלה הספר הזה על נס.

ופעם ראשונה שהבנתי שאולי זה שלי אין ילדים, אומר שלא אקלקל אף אחד.

לא אפיל על אף אחד את התסכולים שלי. הפחדים. החרדות. הכעסים. החלומות הלא מוגשמים. והרדיפה אחר אושר בלתי ממומש….

זהו ספר חובה. ואני ממליצה בחום רב לקרואו. בעיקר אם אתם הורים.

ואז לעצור ולשאול את עצמכם, מה אתם עושים לילדים שלכם? ולא משנה בני כמה הם. ומה ניתן לעשות על מנת להתחיל לשחרר ולתקן?

אמא שלי למשל, כשהייתי בת שלושים, והתרסקתי נפשית, נכנסה אל חדרי ושלחה אותי לטיפול פסיכולוגי, וכשתירצתי, כדרכי, שזו הוצאה יקרה ומיותרת אמרה: "אני משלמת! קלקלתי…. אז אני מתקנת. עלי!", וכל התירוצים נעלמו ואכן הלכתי. טיפלתי. ולמדתי.

אז תהיו חכמים, שימו בצד חסכון קטן לטובת הילדים שלכם והבריאות הנפשית שלהם.

שחלילה לא יגמרו כמו לידיה מהספר של אינג.