לכל חדר יש את הסיפור שלו בבית של סבא וסבתא שלי וכל חדר הוא תצריף ה DNA שלנו. אומרים המדענים כי שרשרת ה DNA אינה משתנה במהלך החיים, ובכן טועים הם כי הבית הזה על חדריו וסיפוריו הוא הוכחה חיה ליכולת ההשתנות הגנטית. כל חדר ידע להתרחב ולהתכווץ בהתאם לצורך, כל חדר ידע לשנות תוכן ותפקיד בהתאם למשתכן בו.
תקופת ילדותי הייתה קו התפר בין ילדי עלייה (ניצולי שואה) שגרו אז אצלם למשך שנים והפכו להיות אח או אחות של הורי לתקופה שהגיעו בחופשות הקיץ הבני דודים מהעיר למשך חודשיים, כי עם DNA יכול להשתנות אז הגן -שלי, שלי, שלי הוא רצסיבית להבדיל מדומיננטי.
אם בגוף האדם הלב הוא מרכזו פה בבית זה, לא היה חדר מרכזי חשוב יותר מהאחרים ,נו סוציאליזם ,כולם היו שווים לכולם היו קירות גמישים ששינו את ייעודם בהתאם לדיירים ולתקופה, רק תמונות המתים נשארו מונחות על אותה כוננית ,תחת אותה מפית רקומה או סרוגה מונחים במסגרות אפורות המזכירות את הקלות הבלתי נתפסת של המוות.
לכל משפחה בבאר טוביה של אז ,היה סיפור על סבל ואובדן, לכל אחד היה "אוסף" מתים מאין תחרות סמויה שלמי שיש יותר, הוא המנצח. היו ימים שחשבתי למה לנו יש כל כך מעט, זה לא עצוב מספיק ,אחר כך חשבתי אולי לא חשוב כמות המייתים שלנו אלא איך הם מתו וכמה זה עצוב. העיסוק הזה עם המתים היה כנהר תת קרקעי מתחת לבית מרגישים אותו אך לא יודעים מה קבור שם. העצב הכאב הזיכרון של אלו שנשארו שם היה חלק מהם חלק שלא דיברו עליו, זה היה טאבו בבית זה. לפעמים היה סבא מספר על אימא שלו ,לנה, איזו אישה יפה היא הייתה ועל אביו, ישראל, שהיה מגיע רק בפסח הביתה יושב ליד השולחן …..הסיפור היה נפסק באנחה ואומר:" נו שויין" וממשיך לאכול. המתים שלהם שהיו אנרגיה היו כבדים כל כך עד כי לפעמים סבתא ריבקה שלי לא הצליחה לצאת מהמיטה ובלהה שטופר הגיסה הייתה מכינה לה קומפרסים על המצח מחרדל וחומץ להוריד את החום ולגרש את המתים.
ערב אחד עמדתי ליד המראה בחדר של סבא וסבתא שם היה ארון גדול עם מראה אחת ויחידה והתאמנתי איך לבכות בלי קול רק עם דמעות ובדקתי, האם העיניים מספיק אדומות? האם רואים שאני ממש אבל ממש עצובה וזה אומר כי המת שעתה נקבר היה מאד קרוב אלי ? רק בשעות בהם סבא וסבתא עבדו יכולתי להתגנב אל החדר שלהם שהיה ספרטני, פשוט, צנוע ושימושי היו בו שני חלונות שתפקידם העיקרי היה מדף לאוורור המצעים בבוקר כי הרשתות נגד הזבובים תמיד היו קרועות התריסים מהעץ לא באמת החשיכו את החדר והמנצ'יקים -מחזיקי התריס שאצלנו זה היה גבר עם כובע ממזמן נחלדו ושמטו ראשם ,אולי היו הם חיילי המשמר לכל המתים שלנו ולכן הרכינו ראש? מיטה זוגית ששימשה גם למקום התפחת בצק השמרים בימי חמישי בערב מולה עמד ארגז מצעים שהלין את מצעי הפוך בקיץ וכנראה גם סרוויזים שקיבלנו וסבתא רבקה ,שמעולם לא הצליחה להתאושש מאחד הפוגרומים ותמיד אבל תמיד החביאה מתנות וחפצים יקריי ערך במסתורים שונים ברחבי הבית ולימים אחרי מותה מצאנו חפיסות שוקולד במצב אבקתי מוחבאים עמוק ,עמוק בין בגדים ונעליים הייתה אוגרת ושומרת אותם לימי מחסור. אימא הייתה כועסת עליה ושואלת: למה החבאת את הכוסות האלו? מה כבר יש לך לעשות איתם? למי את שומרת את זה? סבתא הייתה מרכינה ראש ממלמלת משהו באידיש או רוסית והולכת, נו מה היא יכלה להגיד לה לצברית תכולת עין זו שכבר הפילה מטוס וכמעט פוצצה גשר שעוד מעט יגיעו הקוזקים ושוב ישמידו את הבית וכל המחביא היטב את הזהב והסירים מצליח לשרוד? ושרק בזכות כישרון זה הצליחה היא להימלט מהגורל האכזר שהרג את בעלה הראשון ובנה התינוק בן השנה? סוד זה הוסתר כל כך עמוק בין סרוויזים ופוך שרק לאחר מותה גילנו בארון את המכתב מהרב המודיע כי פייגה ריבקה היא אלמנתו של בורודין ואת תעודת הפטירה של התינוק.
הארון שהיה חברה הטוב היה גבוה, עמוק ומלא תאים ומגירות. סבא שלי שהיה נגר בנה אותו מעץ מלא. ארון שהגיע עד התקרה ובתחתיתו היו מגירות לנעליים שעם השנים העץ התנפח ולא יכולנו להזיזם, להזכירכם שחלק זה בבית נבנה ללא יסודות והמרצפות בצבע הדבש רקדו ופזזו מעלה ומטה בהתאם לעונות השנה וכמות הגשם. ארון זה חלק קיר עם המטבח חדר מול חדר פתח מול פתח ולמה פתח אני אומרת? כי לא רשום בזיכרונותיי שדלת חדרם הייתה אי פעם סגורה יעייל אמרנו כי מיד שכמים מתחילים לעבוד ואצל סבתא זה היה למטבח ואחר כך לחצר. צריך לבשל לסבא את הקפה עם החלב בפענדאלע (סיר קטנטן) על הפתילייה למרות שהיה כבר גז לפעמים הצטרפה איזו פרוסת לחם מרוחה בריבה או שאריות עוגת שמרים מנוקדת בעובש ממשפחת "חבל לזרוק". סבא הלך לחליבה והיא להגמעת העגלים .על השמלה היא לבשה חלוק בלויי משומש וקרוע וככה הייתה צועדת אל החצר בסיום עבודתה שבה היא אל המטבח להכין את ארוחת הבוקר: דייסת קוואקר בחלב שעד היום אמיר ואני לא מסוגלים להריח דייסה זו ,ירקות חתוכים גס עם מלח ושמן וביצה רכה. סבא היה נכנס מהרפת לא לפני שרחץ את גופו העליון בברז בחצר זה שעמד ליד ה "בית כיסא" הוא אסף מים בכפות הידיים הניפם אל על ובמכה חזקה הורידם על הגב, באלכסון והוסיף מוזיקת רקע ,איזה שיר לכת מצבאו של הצאר ניקולאי השלישי. ככה מבלי להתנגב הלך רטוב עד פינת האוכל ,סבא שלי שהגיע מרזבילוב נהג להתרחץ בנהר הקפוא כדי לחסן את גופו ואולי ברז מטפטף זה הזכיר לו את יערות האורן ,הקרח שנישבר והנערות המצחקקות למראה גופו, הוא היה מספר לנו על הצחוק הזה בתמימות ואומר הן היו אווזות טיפשות הגוייות הללו אומר ולוגם תה עם לימון ברעש מחריש אוזניים ,לוגם כלומר שופך את התה מהכוס אל הצלחת וממנה שואב במרחק מה את התה כאילו מזכיר לעצמו את טכניקת הצנטריפוגה או מתחרה עם כוח הכובד.
הסתיימה הארוחה קיפל סבא קיפל על כיסא העץ את אחת מרגליו העביר דף בעיתון דבר וקילל קצת ברוסית מתחת לשפמו איזה פסקוניאק לעבר ההוא מהעיתון המפמ"ניק הזה או המפא"יניק או סתם גורנישט וויכוח לוהט יותר מהתה התחיל בין אבא שלי וסבא תוך קריאות שה שה שה שה שה שסבתא ריבקה הוסיפה. בערב היה מתיישב סבא ליד הרדיו ההוא עם הבד וכפתורי השנהב ומקשיב לחדשות.
בצמידות לפינת האוכל וחדר השינה היה "החדר של שמוליק" חדר אורחים היה זה שאריות זיכרון לטרקליני האצולה שנחקקו בזיכרונם בלבד, זה החדר בו היה אמור להיות פסנתר כנף, ספרייה ענקית ספות לרוב עליהן ישבו הגבירות והאדונים וניהלו שיחות ,שמעו שופן ולגמו שנאפס בכוסיות , מה שנותר מטרקלין זה הוא ארון ספרים קטן, כוננית שדלתותיה נמשחו בלכה מיטה ושולחן עגול עם 4 שרפרפים שאת כולם בנה סבא במו ידיו. אל חדר זה אסור היה להיכנס ,רק לאורחים או לשמוליק שיחזור מהצבא וכשאומרים לילדים אסור זאת פקודה ברורה להיכנס ולברר מה הסתירו שם? איזה סוד גדול מתחבא שם? הסוד הזה עמד על הכוננית בין שני פמוטים בתוך מסגרת אפורה פנים של אישה צעירה ,יפה כמו התמונות של פעם הפנים בפרופיל, הגבות משורטטות ורמז לחיוך נמצא בזווית הפה. מי היא הייתה נודע לי רק לאחר שנים שכבר הייתי ממש גדולה, זאת הייתה אשתו הראשונה של סבא שלי, היום מותר לי להתריס כנגד העוולה שנעשתה ,סבתא קברה את בעלה עמוק ,עמוק בין סרוויזים ופוך והוא היה מניח מדי פעם שושנה ליד התמונה. בתוך כוננית זו נשמרו כלי זכוכית עדינים, מפות רקומות ומסמכים, האם היו תמונות על הקירות? לא זכור לי בכלל המנהג הזה לקשט את הקירות בתמונות אומנות הגיע מאוחר יותר עד אז אם הייתה תמונה היא הייתה של אדם או משפחה שאינם עוד או ווילון רב תפארת התלוי על "הקרניז" מוחזק בווים בעלי גלגיליות הנוסעים על מסילה ובסוף באמרה (שולי הבד) מושחלים משקולות קטנטנות ,כשנזכרת אני בסיוט יום כביסת הווילונות בו גויסו כל בני הבית, סולם, משמנת קערה לווים וקערה נפרדת לשרשרת המשקולות, חושבת אני שבהחלט בחירה נכונה הייתה לתלות את המתים על הקירות, מהם היה צריך רק לנגב את האבק.
אל חדר זה החדר של שמוליק הוסיפו לימים עוד כמה חדרים למשפחה שגדלה, חדר ילדים, מקלחת ושירותים והסלון עם המטבחון שגם היה חדר שינה.
חדר הילדים ,שלנו שהיה בעבר יחידת הדיור של מוטי ויהודית ולאחר מכן שלנו הילדים. שלושה ילדים בחדר עם ארון ובמרכז שטיח בו שיחקנו. אז זה היה בסדר גמור ששלושה ילדים בני 11 ,9 ,6 ישחקו ויחיו באותו חדר האם רבנו? אני מניחה שכן אימא הייתה נוהגת להקריא לנו כל לילה סיפור לפני השינה סיפור שכולנו שמענו ולדעתה התאים לכל הגילאים, בעיקר אהבתי את פלוטו הכלב מקיבוץ מגידו (לאה גולדברג) ואת אילת עם שמשיה כחלחלת של קדיה מולודובסקי,הוכרחנו לקרוא את "היער השיכור -של גראלד דארל" ,ילדי רב החובל גראנט של ז'ול ווארן וכמובן לבונגלו מלך זולו, אמירי שהיה אלוף הספרים המשיך לקרוא בהתלהבות את ספריו של קארל מאי- וינטו, ויד הנפץ והמשיך ל"פנג הלבן של ג'ק לונדון .
בהגיעי לכיתה ב' או ג' מצאו לנכון הורי לקנות לי שולחן כתיבה מפורמייקה ,אולי הרהיט הראשון בבית שסבא לא בנה, בחירה קשה הייתה זו. רהיט שיהיה גם יפה- בואו רגע נעצור ונדגיש מדוע מילה זו לא הייתה שגורה אז בפינו- יפה, להיות יפה זה מילה נרדפת לבטלנית אישה יפה היא אישה חרוצה "בערייע" ואישה יפה שגם מתאפרת הייתה……(הנייר לא מרשה להגידה). המושגים יופי, עיצוב, מתאים ,לא היו אז הם לא היו חלק ממלחמת ההישרדות של בית סבא ידעתי לתת שם לכל כלי העבודה שלו כמו מקצוע, מסור, מקדחה ידנית ,נייר זכוכית, פוליטורה, להבדיל בין עץ אורן לאגוז או דובדבן להשחיז סכין בגלגלת האבן שהדליקה את דמיוני עם כל השרפים שעפו ובמזל רב לא הצתתי את המתבן שהיה חלק מהנגרייה רק הצלחתי לנעוץ שן של קלשון ברגלי.
יפה של אז זה פרקטי ופרקטי זה רהיט לכל החיים ורהיט לכל החיים חייב להיות -ניחשתם נכון -כבד, אז שולחן הכתיבה הראשון שלי היה מעץ מלא מצופה פורמייקה בעל 3 מגרות ללא מנעול לכן דאגתי להקפיד שביומני הזכרונות בהן כתבתי את הסודות שלי יהיה מנעול קטנטן בצורת לב עם מפתח כי צריך אדם פינה קטנה שתהיה רק שלו…."על החלון ישבתי וזיכרון ל……(השם היה נכתב בפינה שקופלה) פתאום נפל העיפרון וזהו סוף הזיכרון" הנועזות בעם היו גם מציירות לב עם חץ בצבע אדום או מייבשות את החרצית ממנה נתלשו העלים- אוהב אותי/ לא אוהב אותי…. במגרה התחתונה נשמרו האוספים שלנו: מפיות, זהבים (אריזות שוקולד שהוחלקו),בולים במלעיל היה רק לחכמים, ולנו היה אוסף פרחים מיובשים ,אלבום בעל דפי קרטון עבים עם בורג בהם היינו מניחים את הפרחים לייבוש ואחר כך היינו צריכים לזהותם, הישרדות כבר אמרנו? אבא אהב את הטבע וחשב שעלינו לדעת בעל פה את שמות הפרחים והציפורים, תודה לך אבא שעד היום יודעת אני להבדיל בין ברקן לגדילן .כמה זמן באמת הכנתי שיעורים ליד השולחן? כנראה שמעט כי המילה לקויות למידה לא הייתה ידועה וכל לקויי הלמידה התחלקו לטיפשים, בטלנים ולכאלה שההורים עזרו להם בשעורי הבית ליד השולחן בארוחת הערב כך שמבינים אתם ששולחן "יפה" זה היה שומם ואחר כך שימש לתחביבו של אבא -אקווריום. גלשנו עם שעורי הבית שלי אל החדר האחרון הסלון ביום וחדר השינה של הורי בלילה ,בטוח ,עכשיו ,אתם מבינים את המושג- גמישות, גרנו יחד עם סבא וסבתא שלי , בחופשות היו מגיעות בנות הדודה מחיפה נורית ותחיה ,בשנות השבעים הגיעו הקרובים מרוסיה עם הנכד זיימה ששמו שונה לאורן ששוכנו בחדר של שמוליק לחצי שנה .בכלל כשאורחים היו מגיעים לישון, שמיכות היו נפרשות על רצפה עוד עגבנייה הייתה נפרסת והעולם ממשיך כמנהגו. בסלון זה הספה הייתה בצורת רייש ובלילה הופכת למיטה זוגית שלמראשותיה עמד הטייפ.
זוכרים את ההסבר למילה יפה ?אז גם טייפ זה היה כבד, כל כך כבד שנדרשו, 3 גברים להעבירו אל עליית הגג בביתנו החדש. הטייפ שכן בארגז מעץ מהגוני ,נו מה לעשות, אני נכדה של נגר, עץ כהה בעל סיבים צפופים ולכן כבד היה. הורי והחבר'ה שלהם היו מתאספים ליד הטייפ ומקליטים את עצמם שרים .על טייפ זה גם הוקלטו תכניות חשובות מהרדיו היכן הוא היום? אנחנו לא יודעים. היכולת שלהם לחיות 7איש בבית עם מקלחת אחת לאכול יחד 3 ארוחות ביום שאת חלקם סבתא מבשלת לארח את החבר'ה בסלון ואחר כך להפכו לחדר שינה ובבוקר מוקדם לפני שכולם קמים שוב להחזירו ל"סלון" איננה מובנת.
בחזית הבית בנה סבא מרפסת בו יוכלו להניח במדף המכוסה בווילון את המגפיים, הנעליים וכל חפץ שיצא מכלל שימוש אך "חבל לזרוק". מול המרפסת עמד ספסל עץ צבוע בצהוב בו היה יושב סבא שלי בשנים בהם כבר לא חלב את הפרות רק היה מאכיל את העגלים והסוסה סתווה. על ספסל זה נחרט הביטוי האלמותי בו אומר סבא לחיימקה שפר :פרופייסורים ודוקטויירים ועוד כל מני גורנישטים כאלה כבר יש לנו מספיק תחזור למשק ואל תלמד במכון ויצמן. סבא שידע לבחור נכונה ביורדו מהאוניה בפלשתינה במקום להמשיך לאוסטרליה חשב כי חלומו הוא חלום קולקטיבי איכרי כל העולם יתאחדו. הוא מכר את ההר שקנה בחיפה על מנת שבניו ונכדיו לא יתפתו לחזור אל העיר וחשב שבמדינת ישראל יגדל דור חדש של חקלאים יהודים ציונים עובדי אדמה הדבקים באדמתם ובחזונם. כי האדמה מקודשת ועובדיה הם כוהנים ולוויים. גם ביום בו נפל נכדו ,אביק לא קילל את האדמה הזו ורק אמר לחברים של אביק (ששנה אחרת גם הם נהרגו) נו, תהיו חזקים ויחד עם סבתא רבקה שקעו לשכחה גדולה .זכה סבא לסיים את חייו כפי שרצה ,בבעיטה חזקה בראש מהסוסה שלו סתווה.
