מקייטי ביירון שהציעה לעולם את שיטת "העבודה" (the work) שמעתי לראשונה את הרעיון שהרגשה לא טובה, ותחושה לא נוחה, מלמדות שיש לי מחשבה שאני מאמינה לה (למרות שהיא לא מודעת), וזה מביא איתו כאב וסבל ואי נוחות.
הרעיון הזה מוצא חן בעיני לא רק בגלל שהוא עובד, אלא גם בגלל שזה מאיר באור אחר את אי הנוחות, התחושה הלא טובה, או את הסבל והכאב (אם מקלפים עוד שכבה) ופתאום אי הנוחות היא לא מטרד שעושים כל מאמץ להפטר ממנו, אלא מדריך, קצה חוט, ברכה, מתנה, שמכוונת אותך לראות משהו על עצמך ועל הדרך שבה את מתנהלת, כדי לשחרר אותו ולפרוח.
אני מרגישה את הבטן שלי מתהפכת עכשיו. כן, לפני כמה ימים פרסמתי פוסט ולמרות שזה ממש לא הפוסט הראשון שלי, זה הפוסט הראשון שהרגשתי לא טוב איתו, הרגשתי אי נוחות לגביו. אני עוד לא יודעת מה בפוסט הזה, ומהי המחשבה שבה אני מאמינה שיצרה את הסבל הזה.
יש לי חשק לכתוב עכשיו שזה לא אי נוחות, אולי אני קוראת לזה אי נוחות משום שכל כך הרבה שנים אני נפגשת עם התחושה הלא טובה הזו, עד שהתרגלתי וזה נעשה כאילו "טבעי" לחוש את התחושה הזו מדי פעם, אבל האמת היא שזה ממש כואב. אז מה קרה פה, שקורה לי מדי פעם ומעורר את אותה התחושה?
דבר אחד אני יודעת, אני רגילה להרגיש ככה, שאלוהים יעזור לי. זה לא מאתמול, זה ותיק מאוד.
מה שעולה עכשיו בדעתי זה שלא נראיתי יפה בפוסט הזה. נראו הצדדים הארוגנטיים, המתנשאים שלי. נראיתי כמו שאני, בעצם? יש מצב.
ובו זמנית לא הייתי סגורה ולא היה לי ברור מה אני אומרת. מילים גבוהות וריקות. למעשה, את הפוסט כבר תיקנתי, אבל התחושה הלא טובה עוד איתי.
הפוסט גילה עלי משהו וזה לא משהו יפה, וכל אחד יכול היה לראות את ערוותי. תפסו אותי עם המכנסיים למטה, זו התחושה.
ומה ראו כשהמכנסיים היו למטה? מה אני מנסה להסתיר עם המכנסיים? שאני לא מושלמת? יכול מאוד להיות. אבל זה לא נגמר כאן. הרי אני ואת יודעות שאנחנו לא מושלמות. לא, מה שכואב כאן זה שיש לי מחשבה, ואני מאמינה בה, שאני חייבת להיות מושלמת! וזו שאלה של חיים ומוות. שאלוהים יעזור לי.
הנה זה: אני חייבת להיות מושלמת. זו שאלה של חיים ומוות, אני מאמינה בכל ליבי שזו האמת. זו המציאות מבחינתי, ואני נכשלתי. יש לי פה מוות. שאלוהים יעזור. לא עמדתי בדרישות ההכרחיות לחיים: להיות מושלמת.
נדמה לי שאני מרגישה קצת יותר טוב. בא לי לבכות.
