זוכרים את סבתא שלי? סבתא אלה, שגידלה אותי מאז שנולדתי? שכל משפחתה נספתה בשואה והיא שרדה במחנה בירקנאו אושוויץ'? שהקדישה את חייה לנכדים והיתה מגיעה אלינו כל בוקר ב3 אוטובוסים, בגשם ובחמסין? שהיתה ידועה בבישולים ובעוגות שלה?
אז סבתא אלה היתה לובשת מחוך מתחת לשמלות שלה. מחוך כזה עם אטבים לכל אורכו שהיה ממש קשה להלביש אותו ועוד יותר – לפשוט אותו. בחורף עוד מילא. אבל בקיץ זה היה ממש מעיק, כי גם ככה חם ודביק וללבוש מחוך מתחת לשמלה זה ממש גיהנום.
ולמה אני מספרת את כל זה?
כי מחוך נתפש אצלי תמיד כמשהו שהיה שייך לדור של פעם, לסבתות. והינה לפני שנה בערך, התחלתי להרגיש שאני לא יכולה ללבוש יותר שמלות בלי מחטב (שזה אותו מחוך מפעם רק בשם יותר טרנדי…). הגוף שלי נהיה רופס, כנראה בגלל שהפסקתי להזיז את עצמי ולא עשיתי שום סוג של פעילות ספורטיבית.
צלם: תומר גול
וכך, ככל שמחלת הספאת השתלטה עלי (ספאת – כמו שפעת רק בלי נזלת ועם רביצה על הספה בסלון) כך התרחבה קולקציית המחטבים שלי, שכללה סוגים שונים ומשונים, והמאפיין את כולם זה שהם ממש, אבל ממש לא נוחים. במיוחד בקיץ, כשהם נדבקים לגוף וגם ככה חם. כל עניין הלבישה של מחטבים הייתה מתישה ומתסכלת. בקיצור – סבל אמיתי.
אז היום, אחרי שישה שבועות שאני מתאמנת בהולמס פלייס מודיעין, בנבחרת של סלונה והולמס פלייס makeachange# לשינוי הרגלים וליצירת אורח חיים בריא, שישה שבועות שבהם שיניתי את הרגלי התזונה שלי ואני מתאמנת שלוש פעמים בשבוע, בעיקר אימוני כוח לחיזוק השרירים ולמיצוק הגוף, אני מתחילה להרגיש שינוי אמיתי.
והשינוי המשמעותי הראשון מבחינתי, הוא שאני יכולה לחזור ללבוש שמלות בלי מחטב. זה שינוי מאד משמעותי מבחינתי, כי מי שמכיר אותי יודע שאני לובשת בעיקר שמלות ושתמיד חם לי.
כמובן שגם ההרגשה הכללית שלי השתפרה, אני יותר חיונית ואנרגטית ואפילו מצב הרוח הכללי שלי השתפר מאד, אבל העובדה שהגוף שלי הפך למוצק יותר ומחוטב ושאני לא צריכה יותר ללבוש מחטב – הכי משמחת אותי מהכל.
נותרו עוד שישה שבועות לפרוייקט. מבטיחה להמשיך לעדכן.
