אישה יושבת על כורסא בסלון בבית צנוע בשכונה קטנה בתל אביב
יושבת, בעיקר שוכבת, מתקשה ללכת , מתקשה לזכור,
מעשנת בשרשרת, כי זו ההנאה היחידה שעוד נותרה לה, מתנשמת בכבדות, כואבת.
גלי שיכחה נושאים אותה לפרקים למקומות אחרים.
היא תוהה לפתע מי האיש הזה שמסתובב בבית או מבקשת שייקחו אותה הבייתה.
ואז כאילו מתעוררת מחלום היא מרגישה קצת מבוכה על איך שזה קרה לה.
זו אמא שלי.
פתאום אני מוצאת את עצמי מדברת עליה בלשון עבר ״אמא שלי הייתה מבשלת״ ״היא הייתה אומרת״ .
מדברת בלשון עבר ותופשת את עצמי מתביישת ,
הרי היא כאן עדיין איתנו, חיה ונושמת
אז למה אני מדברת עליה כאילו כבר חלילה עברה מן העולם?
כי מי זאת האישה הזאת שעל הכורסא יושבת
ומי תפשה את מקומה של אשת הברזל שקוראים לה אמא.
האישה ההיא שעלתה לפני המון שנים לארץ, חיה במעברות, גידלה תינוקת בארגז של תפוזים..
זו שניקתה בתים של אחרים כדי לעזור בפרנסת הבית,
ובשלה המצוחצח תמיד גידלה חמש בנות לתפארת.
זו שלימדה את עצמה לבד ובלי עזרה לקרוא-לכתוב עברית עם ״שער״ של עולים חדשים,
ואחר כך ״לאישה״ וספר אגדות חז״ל.
זו שעוד לפני הצהריים תקתקה כבר את הבית, ניקתה, בישלה, תיקנה איזה חור בגרב.
זו שהייתה סורגת ורוקמת ומכינה עוגיות שבלולים כאלה מלאות ריבה ואגוזים.
זו שטחנה את התבילינים שלה לבד בבית ״טרי טרי״,
שכל תבשיל הריח עם קמצוץ של קנמון וגרגרי כוסברה טריים.
זו שאין שני לה בבישול, שהיתה רוקחת ריבות מענבים ותאנים ושזיפים, ומחמיצה עגבניות וחצילים.
שהייתה ממציאה עוגות ועוגיות, מכינה ככה ממה שיש בבית בלי מתכון או כוס של מדידה.
ואם שאלת אותה ״כמה קמח או סוכר״ הייתה אומרת ״שימי ככה לא יודעת כמה״ כי לא עבדה עם כמויות אבל עם רגש.
זו שאת העוגיות המלוחות שלה, מאוחסנות קבוע בפח מחליד ומתיישן,
מתכון פשוט של קמח מרגרינה מים, אף אחד , אבל אף אחד, לא מצליח לשחזר.
זו שהייתה מכורה לטלנובלות,ואהבה את איציק קלה ואת יואב יצחק.
ואהבה גם גלידה ובורקס ו״על האש״ ולחם שנחרך בטוסט.
האישה הזאת , החזקה, מין דגם שהיום קוראים לו פמיניסטית,
אישה פשוטה, לא מלומדת, אישה קשת יום
שלימדה אותי ,אולי מבלי שהתכוונה, שבעבודה קשה ואם באמת רוצים אפשר לגעת בשמיים.
זו שלקחה אותי לבנק דיסקונט כשהייתי עוד קטנה ופתחה לי ״דן חסכן״
ואמרה שתמיד צריך לשים גם משהו בצד למקרה שעננה קודרת תכסה את השמיים.
זו שכל כך הייתה גאה בי, מתמלאת בנחת אחרי כל אסיפת הורים ואז כשסיימתי משפטים.
אמא שלי.
אשת ברזל. היא לא הייתה מהסוג שמנשק ומחבק .
נראה שהחיים עשו אותה כזאת נוקשה קצת, לא פנויה לסנטימנטים.
היה בה משהו מריר, מין הרגשה של החמצה של החיים.
מין הרגשה כזאת שהיא יכלה יותר, יותר בעל מוצלח, יותר ״בנות שדואגות לה״
תמיד הרגישה כאילו נשדדו ממנה חלומות, כאילו אחרות כמוה חיות טוב יותר ממנה.
היא לא הייתה חמה ומחבקת אבל נתנה את הנשמה ודאגה שלא יחסר דבר.
לא היא לא הייתה משכילה אבל היא לימדה אותי את השיעור הכי חשוב של החיים שלי.
שאישה צריכה לעבוד, אישה צריכה עצמאות כלכלית, ״לא אחת שמחכה לגבר שיפרנס אותה״.
כן היא הייתה כזאת מין פמיניסטית רק בלי ההצהרות והשלטים .
והיא לימדה אותי שלא משנה איך ומה, אישה צריכה לדעת לעמוד על שתי רגלים
ושאם נופלים אז קמים מיד וממשיכים קדימה.
אני מלטפת את ראשו של בן זקוני שרץ אלי למיטה מתקשה להרדם,
מלטפת ונזכרת בילדה קטנה שבלילות כאלה שהשינה הייתה בורחת לה
היתה נשכבת לצידה במיטה, מלטפת לה את היד, מתמכרת לטיפוף שהייתה טופפת על הגו,
טיפוף כזה כמעט היפנוטי שעוזר לעין להעצם, להרדם.
קשה לי לכתוב על אמא שלי.
קשה לי לכתוב על האמא שהייתה לי, שכבר לא.
כן היא כאן בגוף בנפש, אבל כבר לא.
קשה לי עוד יותר לתאר אותה יושבת שם על הכורסא, בוהה, מחכה, אבודה כל כך , נזקקת לעזרה.
כן אני יודעת שזה ככה טבע העולם ובמאזן של שמח ועצוב
היא בסך הכל יצאה די מורווחת עם ילדים ונכדים ואפילו גם נינים.
שבסך הכל החיים היו טובים אליה והספינה שלה שטה רוב הזמן על מים די שקטים.
אבל כשאני חושבת עליה יושבת בסלון קטן בבית בשכונה קטנה בתל אביב
משהו מרטיב לי את הפנים, חונק לי בגרון וצובט עמוק בפנים.
