מאת: רוחמה בן יוסף
אם מישהו היה בא אלי לפני 15 שנים ומספר לי איך יראו החיים שלי, לא הייתי מאמינה לו בחיים. אנחנו מתכננות לו"ז. יש לנו רשימת רצונות והספקים וגם אם היא לא כתובה על איזה דף עם תאריכים ברורים, היא קיימת איפשהו מאחורה ומנהלת את ההתמודדות שלנו עם מה שקורה לנו בחיים.
אם חשבתי להצליח במשהו, להשיג , להגיע, להיות, וזה לא קורה, אני עומדת מול מציאות שהיא לא מה שייחלתי לו, וזה קשה בדור שלנו. אנחנו חיות בדור של שפע מדהים, כמעט הכל זמין ואפשרי. השפע מביא איתו התמודדויות.
'המתנה', 'תהליך', אלה מושגים שהיו פעם חלק מהרבה מאוד תהליכים פשוטים ויומיומיים, והנה בדור שלנו הם הפכו למושגים שמתלווים אליהם רגשות שליליים, כמו אכזבה, כעס, תסכול ואפילו ייאוש. רק תחשבי על הסיטואציה המוכרת, שאת מגיעה לאיזה מקום שאת לא מכירה ובדיוק כשאת הכי צריכה את הוויז, הוא נתקע. ועכשיו חמש דקות לוקח לו לחזור לחיים אז את עוצרת בצד ומנסה להחיות אותו וכבר מאחרת לפגישה. מה את מרגישה באותן חמש דקות?
דברים צריכים לקרות בקצב שאני החלטתי, כיאה לפריק קונטרול.
זה מתחיל מתכנון היומיומי, עד התכנון של החיים שלי בכלל.
אבל מה אם זה לא קורה?
אצלי הקיום נשבר כששנה אחרי החתונה המחזור שלי התעכב. אחרי כמה ימים הלכתי לבדיקת דם להריון, וכבר בדרכי הביתה הרגשתי את הכאב המוכר בשיפולי הבטן התחתונה. הבנתי שהתשובה שלילית.
לא הייתה בתוכי דרמה מיוחדת, הדבר היחיד שהשתנה באותו יום – הוא ההכרה שלי. שרציתי, ולא קרה.
לא ידעתי שאני יוצאת למסע של חמש שנים עד לידת בני, ואחריו עוד תשע שנים עד עכשיו, שבוע 27.
והמסע הזה מלא דרמה, נפילות כואבות, הציפייה והמתח הזה בכל חודש מחדש, הטלפון מהאחות שמבשרת במונוטוניות על תשובה שלילית, כשאני בצד השני מחסירה פעימה ומתרוקנת מהתקווה. באותו רגע עושה רושם שאני בחתיכה אחת, אבל בעצם אני מפוזרת לאלפי רסיסים על הרצפה.
ושוב, מוצאת את עצמי אחרי כמה שעות או ימים או שבועות בכל פעם זה לוקח אחרת, אוספת את השברים, מרימה את עצמי לעוד ניסיון, אולי לעבור רופא, אולי לעצור את הטיפולים ולנסות דיקור, עיסוי רחם, שיטת אביבה, תזונה כזאת, דיאטה אחרת. ובכל פעם מחדש: להאמין, לקוות, להתפלל.
להביא חיים לעולם. אצלי זה לא ברור מאליו. ממשהו טבעי ואינטימי, שפשוט קורה, זה הפך אצלי לנס מטורף.
נס שהדרך אליו מורכבת מגעגוע וכמיהה שלא הכרתי, שמביאה עימה מרחבים של גדילה ולמידה, של כאב ויופי, תהומות ופסגות וריקוד אחד שמורכב מהכל.
בכל המתנה יש מתנה, זה משפט שפגשתי בו בתחילת הדרך וסלדתי ממנו. שחררו אותי מההמתנות והמתנות האלה, תודה. תנו את הטוב בפשטות, ברצוי והמתוק.
היום אני אמא לילד מדהים בן תשע. לא דמיינתי שקיימת אפשרות שהוא יהיה ילד יחיד כל כך הרבה שנים.
כאחות בכורה ל-11 אחים ואחיות, ואחת שכל החיים האמינה וספגה את הפשטות והטוב במציאות הזאת של משפחה גדולה, בברכת הילדים, למצוא את עצמי כל כך הרבה שנים מחכה בהמתנה המפרקת הזאת וכל מה שאת רואה מול עינייך זה את הנשים שסביבך יולדות, נקלטות להריון, יולדות פעם שניה , שלישית ורביעית, ואני? אני נשארת מאחור.
אז זהו שלא, אני לא חיה מתוך ההשוואה.
אני לומדת לפתוח את המתנות שאני מקבלת, גם מתנות שהעטיפה שלהן דוחה אותי. שהיא מכוערת נורא, מפחידה או דוקרת ומכאיבה, אבל אלו המתנות שלי, במיוחד בשבילי. כשאני מרפה ומעיזה לפתוח, אור וטוב זורמים משם אלי וממני לעולם.
מהמתנות האלה הוקלטו שלושה אלבומים של מוזיקה, ונוצרות הופעות שהן מעגל נשים חזק וקרוב, שירים שנכתבו מעומק הלב בכל הגוונים שלו והם נוגעים ונותנים כוח לאלפי נשים. זאת זכות גדולה שמרגשת אותי בלי סוף ואני מודה עליה בכל יום מחדש ומאחלת לכולנו להכיר בכאב ולדעת לצמוח ממנו. תמיד.
** בשלישי הקרוב, 4/2, היא תופיע בברלה מיוזיק קלאב עם מופעה "עד הלב".