בקולנוע הישראלי תמיד מפתיע העיסוק בדימוי הנפוץ של האינטימי. כמו שכבר דנתי לא אחת בסוגיית היעדר ה״מיניות״ הקוהרנטית, כשהקונקרטי בעמוק יוצא בפרהסיה עילג, כשהקולנוע המקומי תקוע במיניות מלאכותיות, בהדבקות ״מגע״ במקומות הלא נכונים ובניסוחי התנצלות לסצנות סקס או גרוע מזה, חפצון גוף האישה, שאינו מחמיא לנרטיבים נשיים, בניגוד לקולנוע האמריקאי או הצרפתי, שם הוא מבליח אותנטי ורומנטי, משכנע אותנו וגורם לנו להאמין למעשה האהבה.
ולמה כל ההקדמה הזו? כי יפה וחכמה בעיני, הבחירה של הבמאי ארז תדמור, בסרטו החדש בשורות טובות, לחפצן את המיניות עצמה ולהפוך אותה לטריגר ה״אין״ כבר מהסצנה הראשונה.
בשורות טובות שמבוסס על סיפורו האישי, מגולל את סיפורה של זוגיות בהיעדר. לירן (רועי אסף) וטלי (נלי תגר) הם זוג שבתוך קלחת השגרה, כמהים לילד, כשהסביבה הקרובה להם לא מקלה על הנסיבות והקושי. כשהזרע של לירן מתגלה כ״בעייתי״ והם נאלצים להיכנס לטיפולי פוריות מתישים, הוא בורח לעבודה, בורח מהאמת ובורח מהנוכח. אותה בריחה מהעצמי, היא מאבק אבוד מראש, שסופו להחריב ולא לבנות. טיפולי פוריות מתגלים בסרט כדרך ארוכה שהכניסה אליה ברורה. והיציאה? עשויה לקחת כמה שנים.
בעידן בו נשים מנסות להימנע מללדת, פוחדות מלידה או בוחרות להפיל, בשורות טובות מצליח לבטא את הצד השני של המטבע, הכמיהה לילד. ואולי לכן, הדבר שהכי קשה לי עם הסרט זה שאישה לא ביימה אותו. אבל הבמאי, יש להודות, עושה זאת בהצלחה כי מדובר בווידוי האינטימי ביותר, בפיזי- הרגשי- הכמוס, הלחוץ והכבול, כשהבעיה היא אצל המזריע ואילו את הטיפולים על האישה לעבור.
הפריון מעוצב כמלכד ומפריד וגם זה ביטוי יוצא דופן שתדמור מצליח להגיע אליו. ייתכן והדברים האלו מתאפשרים בסרט, דווקא כי לא התאמץ להציג יומרות אמנותיות גבוהות אלא השתדל למקד את המשוואה הפונקציונלית המתרחשת בין גבר לאישה, במובנים האינטימיים ביותר של חיי היומיום, להביא את נרטיב המציאות הנדושה, כסמל מחייב להתבוננות רגשית. היומיום של לירן וטלי- שאין שם משפחה שמלכד אותם לכדי ״משפחה״- מיוצג גם באמצעות הפסקול הישראלי: אזעקות. ומכיוון שאזעקות היו חלק ממה ששמעו בשדרות ובת״א (האזורים הגאוגרפיים בהם מתרחש הסרט) רק לפני שבוע, התסריט הופך לאקטואלי לא רק בתוכנו אלא גם בתזמון יציאתו לאקרנים.
נלי תגר בתפקיד טלי, מצליחה להתמסר במלואה לתפקיד ולהביא ניואנסים אותנטיים של דמות שיכלה להיות כל אחת או כל אחת שאנחנו עשויים להכיר. רועי אסף בתפקיד לירן, מצליח להביא את הדימוי של הגבר האסקפיסט. המשפחות המורחבות של שניהם, מצליחות להיות ססגוניות וצבעוניות, כשקאסט השחקנים שליהק תדמור, ססגוני במיוחד. לתפקיד הרופא המטפל, לוהק אלי גורנשטיין, שעושה זאת באופן נפלא וייחודי לו. גם מקומות העבודה של לירן וטלי, שנודדים למרפאת הפוריות והופכים לטבעת חנק ובהמשך לקורבן שעל הדמויות להקריב, מעוצבים יפה ביחס לאסקפיזם של האדם המודרני נוכח מהותו בעולם והחלום להגשים עצמו באמצעות ילד.
[youtube qS5B1J2C6NM]
את הרעיונות האלו צריכים לחפש בין השורות של היצירה, שעשויה להטעות אתכם כאשר במרכזה יחסי מין בין בני זוג שמתקשים להרות בגלל בעיות פוריות. אך לא קשה למצוא אותם. כשטלי שואלת את הרופא המטפל ״אין הורמונים לגברים?״ והוא משיב ״רפואה זו לא דמוקרטיה״ אנחנו נעצרים לחשוב על הדברים, נרצה או לא. גם המין והעירום הם שוליים וטכניים משום שהם מכוונים אל אותה מטרת ״על״ ומובאים כצל למערכת היחסים, שמצליחה להתפקע נוכח ההיעדר והופכת לדינמית כמו שעון מעורר של דחף ביולוגי, שאין איך להשתיק אותו. זה מדעי.
כוכבים- 4.5 התוצאה בעיקר תרגש אתכם.
מרלנה- נלי תגר בתפקיד טלי דוחפת את המדד לעובר+++
הערת שוליים: צריך לערוך השוואה בין סצנות הים – בין אבי בכר ב״המשגיחים״ ללירן ב״בשורות טובות״- שתי דמויות גבריות ועגולות שגילם רועי אסף, שמוצאות מפלט לייאוש בחוף הים.
