לקאמי יש כל מה שצריך כדי להיות מאושרת. אז מדוע היא חיה בתחושה מתמדת של תסכול? כשהיא פוגשת במקרה את קלוד ומשתפת אותו בתסכוליה, הוא מאבחן מייד את הבעיה שממנה היא סובלת: רוּטיניטיס חריף; כלומר, דלקת–שגרה חמורה. הלוקים בתסמונת מדווחים על ריקנות, מועקה ותחושת החמצה על כך שלא הצליחו להגשים את שאיפותיהם ורצונותיהם האמיתיים. הם מוצאים את עצמם לכודים בחיים טובים לכאורה, אך שגרתיים ומובנים מאליהם.
תגובתה המתבקשת של קאמי לאבחנה הזאת היא: רוטיני… מה? קלוד ממשיך ומסביר שגם אם לפעמים נראה שהמציאות היא דבר אובייקטיבי שלא ניתן לשנותו, בכוחן של המחשבות וההתנהגות שלנו לעשות בדיוק את זה: לשנות את המציאות!
בעוד קאמי תוהה אם קלוד הוא מטורף, פילוסוף, או תמהיל של שניהם, הוא מציע לה לגבש תוכנית של הגשמה עצמית ומציאת משמעות מחודשת לחייה.
הפרק השני של החיים מתחיל כשמבינים שיש רק פרק אחד הוא יומן מסע מלא בתובנות, ציטוטים, רעיונות וטיפים מעשיים שכדאי לכל אחד ואחת להכיר ולאמץ. זהו סיפור על אישה אחת שמחליטה, וגם מצליחה, להחזיר לעצמה את השליטה בחייה.
רפאל ז'ורדאנו היא אמנית, ציירת ומאמנת ביצירה. במשך השנים ומתוך עניין למדה גישות שונות בפסיכולוגיה. זהו הרומן הראשון שלה שמוקדש כולו לשינויים הקטנים שסוללים את הדרך לרווחה נפשית ולאושר.
רוצות עותק מהספר? מלאו את הטופס למטה ואולי תהיו בין הזוכות!
פרק 1
טיפות הגשם, גדולות יותר ויותר, התנפצו על השִמשה הקדמית שלי. המגבים חרקו ואני, ידיי מכוּוצות על ההגה, גם אני חרקתי, בתוכי פנימה… עד מהרה התחזקו מטחי המים עד כדי כך שבלי משים האטתי. תאונה, רק זה חסר לי! יסודות הטבע החליטו להתאגד נגדי? הלו, נוח? מה זה המבול הזה?
כדי להימנע מהפקקים של יום שישי בערב החלטתי לנסוע בדרכים צדדיות. כל דבר עדיף על הסבל בצירים המרכזיים העמוסים לעייפה והזחילה האיטית של המכוניות! זה לא בא בחשבון! עיניי ניסו לשווא לפענח את שלטי הדרכים בעוד חבורת האֵלים שם למעלה לא היססה לחגוג והשליכה על השמשות כמויות מוטרפות של אדים רק כדי להגדיל את התסכול שלי. ואם לא די בזה, הג'י-פי-אס שלי החליט פתאום, בלב חורשה אפלה, שהוא ואני כבר לא. גירושים טכנולוגיים עם אפקט מיידי: אני נסעתי ישר, והוא הסתובב לכל הכיוונים, כלומר איבד כיוון!
צריך לומר שמהמקום שממנו באתי מכשירי ג'י-פי-אס לא חזרו. או לפחות לא חזרו בריאים ושלמים. המקום שממנו באתי היה אזור שלא מופיע במפות, שומקום. ולמרות זאת… היה שם מתחם קטן של מפעלים, מקבץ בלתי אפשרי של חברות בע"מ (בעלות עושר מוגבל), שבעיני הבוס שלי היה בו פוטנציאל מסחרי המצדיק נסיעה שלי לשם. ואולי הייתה גם סיבה נוספת, לאו דווקא הגיונית. מאז שאִפשר לי לעבוד בארבע חמישיות משרה הייתה לי תחושה לא נעימה שהוא דואג שאשלם ביוקר על החסד הזה ושולח אותי למשימות שאחרים סירבו לבצע. וכך מצאתי את עצמי כלואה בתוך ארון על גלגלים, חורשת את הכבישים בפרוורים הגדולים של פריז ומתעסקת בדגי רקק…
די, קאמי, תפסיקי לקטר ותתרכזי בכביש!
לפתע נשמע קול פיצוץ… רעש מבהיל שהקפיץ לי את הדופק למאה עשרים בדקה וגרם לי לאבד שליטה על ההגה. ראשי נתקל בשמשה, ולמרבה הפלא גיליתי שלא, הסיפור על החיים שרצים תוך שתי שניות לנגד עינינו – זו לא אגדה. כעבור כמה רגעי עילפון חזרתי להכרה ונגעתי במצח שלי… לא היה שם שום דבר צמיג, רק בליטה גדולה. בדיקה מהירה, לא, לא נמצאו נזקים נוספים. בהלה יותר מאשר נזק, למזלי!
יצאתי מהמכונית, מתכסה ככל האפשר במעיל הגשם שלי, כדי לבדוק מה הנזק: צמיג מפונצ'ר ומכה בכנף. לאחר שהבהלה התפוגגה, הפחד פינה מקום לכעס! לכל הרוחות! כמה צרות אפשר להעמיס על יום אחד? זינקתי על הטלפון הנייד כמו על גלגל הצלה. כמובן, לא הייתה קליטה! כמעט לא הופתעתי, כאילו השלמתי עם מזלי הרע.
הדקות חלפו לאט-לאט. אין איש באופק. אני לבדי, אבודה בחורשה הנידחת הזאת. חשתי שהחרדה מתפשטת ומגבירה את תחושת היובש בגרוני החנוק.
אולי תעשי משהו במקום לעמוד פה כמו גולם? חייבים להיות פה כמה בתים בסביבה…
וכך יצאתי מתוך הרכב המגונן בלבוש מרנין, אפוד הבטיחות הזוהר, נחושה להתעמת עם יסודות הטבע.
במלחמה כמו במלחמה! ובכל הכנות, באותו רגע, הדבר האחרון שהטריד אותי היה הזוהר שלי…
כעבור כעשר דקות שנראו לי כמו נצח הגעתי לשער כניסה של אחוזה פרטית. לחצתי על כפתור האינטרקום כאילו אני מתקשרת לשירותי החירום.
ענה לי גבר בקול המיועד למטרידנים.
"כן, מה העניין?"
החזקתי אצבעות: הלוואי שאנשי המקום יהיו מכניסי אורחים ומוכנים לעזור קצת!
"ערב טוב, אדוני… סליחה על ההפרעה, הייתה לי תאונה עם המכונית בחורשה שמאחורי הבית שלכם… הצמיג שלי התפוצץ ואין לי קליטה בנייד… ולא הצלחתי להזעיק ע…"
צליל המתכת של השער הנפתח הקפיץ אותי. האם מבט הכלבלב המתחנן שכנע את איש האחוזה לפתוח לפניי את דלתו, או אולי המראה האומלל של ניצולה מספינה טרופה? לא משנה. נכנסתי מייד פנימה בלי להוסיף מילה, ולעיניי נגלה מבנה מסוגנן ויפהפה מוקף בגן מעוצב ומטופח להפליא. נזם זהב בבוץ!
2
אור נדלק במרפסת ודלת הכניסה נפתחה בקצה השביל. צללית של גבר תמיר צעדה לעברי מצוידת במטריית ענק. כשהתקרב הבחנתי בפנים ארוכים, נעימי מראה, עם קמטוטי גיל קלים. אבל הוא היה מאלה שדווקא מזדקנים יפה. מעין שון קונרי בסגנון צרפתי. עיניי צדו שתי גומות בצורת פסיק בצידי פה, המודגש בזוויות שפתיים מחויכות ששיוו מייד לדמותו כולה מראה חביב, מזמין לדו-שיח. הוא נראה כבן שישים, נושא את גילו כמו שחקן "קלאס" שהגיע למשבצת "שמיים": על שתי הרגליים ובשלווה. עיניו בגון אפרפר יפה הבהיקו בשובבות, כמו שתי גולות נוצצות בידיו של זאטוט. שערו המאפיר היה שופע לגילו, עם נסיגה קלה בלבד מלפנים וקמט תמיהה דק לרוחב מצחו. זקנקן שעוצב בקפידה, ממש כמו הגן סביב האחוזה, העיד על סגנון מטופח שאפיין את כל אישיותו.
הוא הזמין אותי להתלוות אליו פנימה.
"היכנסי! נרטבת כהוגן!"
"ת… תודה! אני באמת מודה לך. ושוב, אני מתנצלת על ההטרדה…"
"אין לך מה להתנצל. הכול בסדר. הנה, שבי. אביא לך מגבת כדי שתוכלי להתייבש קצת."
באותו רגע אישה נאה ומטופחת – הבנתי שזו אשתו – ניגשה אלינו. פניה היפים הועבו לרגע כשראתה אותי נכנסת לביתה.
"יקירי, הכול בסדר?"
"כן, כן. הכול בסדר. הגברת הזאת עברה תאונה עם האוטו שלה ונשארה בחורשה בלי קליטה בנייד. היא פשוט זקוקה לטלפון ולהירגע קצת."
"כן, כמובן."
כשראתה שאני רועדת מקור הציעה לי באדיבות כוס תה, ואני נעניתי מייד.
היא נעלמה בכיוון המטבח, ובעלה ירד במדרגות ומגבת בידיו.
"תודה לך, אני מאוד מעריכה את זה."
"קלוד, קוראים לי קלוד."
"אה, ואני קאמי."
"הנה, קאמי. הטלפון פה, לרשותך."
"תודה, זה יהיה קצר."
"זה בסדר, אין מה למהר."
ניגשתי אל מכשיר הטלפון שהיה מונח על שידה העשויה עץ משובח, שמעליה תלויה ברוב הדר יצירת אמנות עכשווית. אין ספק שלבעלי הבית היו טעם טוב ומצב כלכלי לא רע בכלל… איזה מזל שהגעתי אליהם (ולא למאורה של איזה טורף עקרות בית נואשות)!
הרמתי את השפופרת והִקשתי את מספר החירום של איש הביטוח שלי. התקשיתי לדייק במיקום מכונית ולכן הצעתי שהמחלץ יגיע אליי, לביתם של מארחיי, בהסכמתם. הודיעו לי שזה ייקח שעה. נשמתי לרווחה: העניינים התחילו להסתדר.
אחר כך התקשרתי הביתה. כדי שאוכל לדבר בפרטיות לקח קלוד את מוט הגחלים וניגש לטפל בלהבות האש שרחשו באח, בקצה השני של החדר. לאחר שמונה צלצולים, שכמו נמשכו נצח, ענה בעלי לטלפון. לפי הקול הבנתי שנמנם מול תוכנית טלוויזיה. למרות המצב לא הביע תמיהה או דאגה כששמע אותי. הוא הורגל לראות אותי חוזרת בשעות מאוחרות. הסברתי לו מה עבר עליי. הוא ליווה את דבריי בצקצוקים נרגזים ואחר כך פתח בסדרת שאלות טכניות. תוך כמה זמן אמורים לבוא לחלץ אותי? כמה זה יעלה? עצביי כבר היו מרוטים ממילא, ובגלל התגובות שלו התחשק לי לצווח לתוך שפופרת הטלפון! הוא לא מסוגל, לפחות פעם אחת, להפגין קצת אמפתיה? ניתקתי בזעם אחרי שהודעתי לו שאסתדר ושהוא יכול ללכת לישון, שלא יחכה לי.
ידיי רעדו בעל כורחי והרגשתי לחלוחית בעיניי. לא שמעתי שקלוד מתקרב, וכשהניח את ידו על כתפי זינקתי ממקומי בהפתעה.
"הכול בסדר? את בסדר?" הוא שאל בקול שוחר טוב, קול שהייתי רוצה לשמוע מבעלי כמה דקות לפני כן.
הוא רכן כדי שעיניו יהיו בגובה עיניי ושאל שוב: "הכול בסדר? את מרגישה טוב?"
ובאותו רגע משהו בי קרס: שפתיי החלו לרטוט, והתקשיתי לכבוש את הדמעות שנקוו תחת עפעפיי… בעוד המסקרה נמרחת על פניי קראתי דרור לכל התסכולים שהצטברו בשעות האחרונות, השבועות האחרונים, החודשים האחרונים ואפילו…
