ביקורת סרט: ''שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי''

"שלושה שלטים מחוץ לאבינג מזורי" הוא אחד הסרטים היצירתיים והמהנים, שיצאו בשנה האחרונה. מלא בלהט חושים ודמויות שובות לב, שמפרקות לך את המציאות של הסרט מול העיניים, מפתיעות אותך ומפריעות לך בו זמנית ובכל רגע נתון ובכך הופכות את שדה הראייה של הצופה ומצליחות להחזיק אותו רתוק אליהן, בכל ביט ושנייה.

זהו סרט שרחוק מלהיות "פוליטקלי קורקט" והוא מחטיף לפרצוף את כל מה שנדמה לנו כיאה או נאה בחברה על שלל היבטיה הבירוקרטיים והסמכותיים. הוא משיב לנו את האנושיות בכך שהוא מחייב אותנו למצוא את החן שבאומללות. איך לוקחים את השפה היומיומית, הלכאורה "מלוכלכת" והופכים אותה להברקה תסריטאית שנונה, בכל מהלך בעלילה? איך מעמידים לנו מול העיניים קאסט שחקנים, שנכנסים לדמויות שלא עוזבות אותנו לשנייה? איך יוצרים סרט נשכני דווקא בגלל עומס האלמנטים שבו?

זה בדיוק היופי המרהיב שמעמיד מולנו התסריטאי והבמאי, מרטין מקדונה, ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג מזורי". בלי להתנצל על הכאב, על הכיעור, על השיט, שיט, שיט. על השבר, הריקבון, חוסר השלמות כשדברים לא הולכים כמו שצריך, בלי להתנצל על אלימות או על כאוס מוסרי וחברתי. בבחירות המדויקות האלו נדמה כי קיימת נימה ברורה של ביקורת על הרצף ה"טהור" של התסריט העשוי היטב, הבנאלי עד פיהוק על שלל דמויותיו המושלמות.

מקדונה מצליח לספר סיפור קטן, שמתרחש במקום קטן ולנצל את מרחב המבנה הסיפורי שלו תוך כדי שימוש במרחבים דומיננטיים תימלוליים, תוך הפרת הקודים החברתיים והמוסרים כאחד.

גילומה של פרנסס מקדורמנד, את גיבורת הסרט, מילדרד הייז, לוכד את מבטו של הצופה לדמותה העוצמתית של אם שכולה, תושבת העיירה אבינג מיזורי, מוכרת בחנות מתנות מקומית, שבתה נאנסה באכזריות אך תיק החקירה בפרשייה תקוע מזה חודשים או לא התנהל מעולם. מקדורמנד שזכורה לנו היטב מסרטיה הקודמים (ועם קריצה קטנה לפארגו), מצליחה לעמוד על הקו הזהיר בין שיגעון וייאוש לשפיות סבילה. מהמקום הזה היא מצליחה לפלרטט בין גבולות הקורבן-מקרבן, גם כאישה שיחסיה עם בעלה לשעבר הם מבוי סתום של אומללות מצויה וגם כי החיים שיבצו אותה דרוכה במשבצת ה"שורדת", כאם לנער מתבגר וכאישה מוכה, שהתכווצה באשמה וכאב.

הברקה לכאורה סתמית, ביום נסיעה שגרתי למדי, תהפוך את מילדרד הייז לגיבורת העלילה, זו שמצליחה להנהיג מרד מקומי קטן וגדול כאחד. במילים אחרות, חוסר האונים, מוליד תושייה של אישה שהחברה מקטלגת כקטנה, אישה שניצבת בעקשנות מול הממסד הכוחני והרדום, הממסד אותו מייצגת תחנת משטרה ושוטרים שהפכו את התחנה למוקד אש. גם הליהוק של וודי הרלסון, כמפקד התחנה וילובי, נשוי באושר ואב לשתי בנות שגוסס ממחלת הסרטן, הוא ליהוק מצוין כמפקד שאינו אלא אנושי, חבית נפץ רגשית שסודותיו כמו גם חולשותיו, גלויים לכל, כחלק מתפקידו במרחב הציבורי.

בהברקתה הקטנה, שוכרת מילדרד-האישה השורדת, למשך שנה את שלושת שלטי החוצות, המוזנחים, בכניסה לעיירה. שם היא מתקיפה, בשלושה סלוגנים מרכזיים, את התנהלות המשטרה בחקירת אונס ורצח בתה.

קול זעקה שנותרה זניחה, הופכת לפתע למלים כתובות, שזועקות כאב ומפנות את זרקור האשמה למפקד התחנה. האלמנט הזעיר, הולך ותופח, ובכך מתגלה כוח הפרסום, החשיפה, הביקורת- הכוח שמנווט את האמת לעבר הבירור האמתי.

הדמויות בסרט לא פוחדות מעצמן. הן אנרכיסטיות, הן רושפות את הבוז של העולם, הן אלו, שמתלכלכות מהבוץ, כשעוברת משאית ההצלחה בגשם השוטף של החיים. ולכן, הן גם יפות כל כך, מטומטמות ומצחיקות אבל גם חכמות שמבינות את הכוח של הפעולה בחיים. בכל פעם שנדמה לנו שמשהו טוב הולך ליישר או לתקן את השורה, מגיעה הבעיטה הבאה לפרצוף וזה יפה וחזק למי שמוכן להתמסר רגע, לפוזיציה הלא שלוה והלא שגרתית של דמויות מחוספסות, שמצליחות להפתיע אותנו ברכות שלהן מבפנים, בפשטות שלהן נוכח הקשיחות של החיים. כלומר, הסיפור מקלף אותן וזה פשוט ויפה, אמיתי וקולח, למי שמוכל לסבול תענוג מסוג אחר.

לא מזמן יצא לי לקרוא על כוחו של שלט חוצות, ששימש סטודנט מרושש באנגליה, למצוא עבודה. אני זוכרת שבמהלך הקריאה נתפסתי למסקנה בה בניגוד לכל מיימד תקשורתי אחר, קשה להתעלם ממה ששלט בדרך, צועק אליך. זו הפגנה שקטה ונוכחת. שלט דרך שניצב שם, תרצה או לא, עם כל הכבודה שלו. והנה מגיע "שלושה שלטים מחוץ להבינג מיזורי" ומדגיש את האג'נדה הזאת ביתר שאת: כוח הצעקה הכתובה. למעשה הוא הופך את הפוטנציאל למופרע ומופרע בקולנוע, כמה שיותר מופרע, הכי מופרע, זה (לטעמי) הכי טוב שאפשר להשיג.