הילה משרתת ביחידה סודית בשם מח"ק. תפקידה למחוק זיכרונות טראומטיים שחיילים נושאים עקב השירות בצבא ולכתוב במקומם זיכרונות אחרים, נעימים יותר, שיחסכו מהם את הסבל. הילה אוהבת את העבודה שלה, עד שהגלגל מתהפך, והילה היא זו המועמדת למחיקה. היא בורחת ללונדון, אבל לונדון לא מספיק רחוקה והילה מוצאת את עצמה במוסד שיקומי מסתורי, מוקפת באנשים שכמוה, לא ממש יודעים מה הם עושים שם.
"הכול קל" מוביל את הקורא לעולם שבו המדורים הכמוסים ביותר של הנפש חשופים להתערבות חיצונית. עלילת המתח המסתבכת אפופה בצלליו של הזיכרון האנושי – על מארג הכאבים והחלומות הנושא אותו, המסתורין של התרקמותו והאלימות של פרימתו. זהו רומן עז, המפליא לשרטט מציאות שההשכחה היא חלק בלתי נפרד ממנה, ולספר אודות מאבקם של בני אדם על הזיכרונות שהם מתקיימים מהם.
אינה איזנברג, מחזאית, דרמטורגית ועיתונאית, נולדה בהרי אורל וגדלה בבאר שבע. היא מתגוררת בתל אביב, עובדת כעורכת ומלווה תהליכי יצירה מקורית לבמה. זהו ספרה הראשון.
רוצות עותק מהספר? מלאו את הטופס למטה ואולי תהיו בין הזוכות!
פרק 1
לפני שבוע סיימתי את החפיפה הראשונה שהעברתי בתור חונכת. לא חשבתי שחושבים ביחידה שאני כל כך טובה שצריך לתת לי להכשיר מתַכּנים חדשים, אבל איכשהו זה קרה. כל זה היה מוזר מאוד, אבל המתַכֵּן החדש קלט הכול מהר והחפיפה הייתה קלה לתפארת. בכלל, השנה השנייה ביחידה טסה. מוזר שבעוד ארבעה חודשים זה ייגמר. למרות שזה לא באמת חייב להיגמר, כי כל מי ששירת במח"ק יכול תמיד לעבוד במשרד הביטחון. בטח ובטח מתכנים. אנחנו באגף התוכן אולי לא הגאונים שמבינים עד הסוף את הפרמקולוגיה והביוכימיה בהליך בֶּרֶנסוֹן, אבל בלעדינו ההליך לא היה חלק ושלם כמו שהוא היום. בהתחלה לא היו אנשי תוכן שיתפרו וידביקו את הפערים שנוצרים בזיכרון אחרי הליך בֶּרֶנסוֹן, והיו סיפורים ממש מזעזעים על אנשים שהשתגעו לגמרי אחרי שעברו מחיקה.
היה הגיוני שאני אגיע לשרת ביחידה, כי אחרי הכול יונתן הקים אותה כדי שאימא שלי תוכל לעשות את הניסויים שלה בשקט. הליך ברנסון קרוי כמובן על שמה, הוא הילד הראשון שלה. אני השנייה. יונתן היה חבר טוב מאוד של ההורים שלי. הוא היה אומר לאנשים שהוא דוד שלי, כדי שלא ייראה מוזר שהוא מסתובב עם תיכוניסטית. הם היו ברנר והברנסונים. היו, כי ההורים שלי נהרגו לפני שש שנים וחצי בתאונת דרכים, כשנהג שיכור נדד לנתיב שלהם על מאה ארבעים. הייתי איתם ברכב, אבל את התאונה עצמה אני לא זוכרת. אחרי שהתחלתי את ההכשרה ביחידה התחלתי לחשוב שעברתי מחיקה. יש לי מין חור כזה בזיכרון. אני זוכרת שחזרנו מטיול אופניים בבארי. בתחילת פברואר כל האזור שם בוער באדום של כלניות, נוריות ופרגים, ולך תבדיל. ביום השנה למוות שלהם יונתן ואני תמיד נוסעים לשם. בכל שנה. בשנתיים הראשונות היינו מרימים ל"חייהם" כוסית קולה. אחר כך יונתן מצא אותי שיכורה על הדשא מחוץ למעונות הסטודיו והבין שזאת לא הפעם הראשונה, אז עברנו לערק.
לפעמים אני מדמיינת איך הייתי לכודה עם ההורים המתים שלי בתוך מכונית הפוכה בין עשן לזכוכיות. אני זוכרת את היום של הטיול בבהירות מדהימה. את שביל האופניים שאבא שלי התעקש לקרוא לו "סינגל" ו"לונה פארק לאופניים" כל הזמן. את כוסות הקפה שהתפזרו תוך כדי הרכיבה בעמק מתוך ערכת הקפה שאימא שלי תלתה בהצלבה על הגב. אני זוכרת שמשום מה כשחזרנו לאוטו לא הייתה קליטה טובה, וכולנו היינו מבואסים מזה כי רצינו לשמוע ספיישל עם בני אמדורסקי ברשת גימל. אחר כך אני זוכרת אור בהיר ותקרה גבוהה. והזיות. אני זוכרת אותי מספרת ליונתן שדרקונים רודפים אחריי ומנסים לשרוף אותי. ואז מגיע זאב שחור ענקי ומבריח אותם. אבל אני יודעת שברגע שהוא יזוז ממני, אפילו לרגע, הם יחזרו לרדוף אותי. הזיכרון הזה שאני מספרת על הדרקונים תמיד הפחיד אותי, למרות שאת הדרקונים עצמם אני לא זוכרת.
עבודת התוכן היא אולי העבודה הכי רגישה שבן אדם יכול לבצע בלי הכשרה רפואית בחקר הזיכרון. לפעמים עדיין קשה לי להאמין שאני עושה את זה. שלא לדבר על זה שלפני שבוע אני חפפתי מתכן חדש.
מח"ק הייתה הפרויקט הגדול של יונתן ושל אימא שלי בזמן שאבא שלי היה עסוק בגיוס משת"פים בחברון, או מה שזה לא יהיה שאתה עושה כאחראי קשרי חוץ בשירות. כמובן שעד שלא נכנסתי ליחידה בגיל שמונה-עשרה לא היה לי מושג מה קורה שם. הדרך הייתה ארוכה. לא היו לי ציונים טובים בי"ב, ובכלל כל הקונספט של הצבא נראָה לי מיותר, אבל באותה תקופה כולם התכוונו לשרת בצבא (אפילו ניל), וענבל אפילו טענה שזה יהיה כיף, אז חשבתי שאני פשוט אעצום עיניים, אעשה מה שאומרים לי במשך שנתיים ואגור בתל אביב, ככה שלי ולעידו תהיה פינה משלנו עד שהוא יסיים כבר עם המשחק הגרוע הזה של הטיס. אז אמרתי ליונתן שבסדר, אני אלך למיונים. אמרתי לענבל שתגיד לסמי המחנך שלנו שיש לי מיונים של הצבא, נדחסתי לתוך ג'ינס גבוה וטי שרט ארוכה ודקה, שלפתי את האייליינר בתקווה שאצליח לשים אותו בלי העזרה של ענבל ואספתי את הרעמה שלי למעלה. הכתובת הייתה מפתיעה. במקום הביתנים הצבאיים הקטנים והמתקלפים שדמיינתי חיכו לי שמשות נוצצות, מעלית מואצת ושומר סף מעונב.
"שבי, ברנסון. שמעתי עלייך הרבה דברים טובים." הקרחת עם העיניים הקודחות התאימה את עצמה למשענת הגבוהה. האיש נראה כמו קלישאה של שב"כניקים. בטח קוראים לו ב'.
"תודה," לחצתי את היד המושטת בנונשלנטיות מופגנת, למרות הזיעה הנוטפת מכף היד שלי. "נעים מאוד."
"את דומה לה מאוד," הקרחת חייכה.
"כן, ככה אומרים."
"מה שלומך?"
"בסדר גמור."
"עברה עלייך תקופה, מה שנקרא – לא פשוטה." הוא שילב את אצבעות הידיים שלו על השולחן בהפגנת אמפתיה.
"מה?"
"ההורים שלך."
"אה. כן."
"אני מאוד מצטער, הילה. איריס ואודי היו יקרים מאוד לכולנו."
פתאום היה לי לא נעים ממנו, שאני כל כך לא משתפת פעולה. בטח הוא באמת היה חבר טוב שלהם.
"לא, לא, אני מצטערת. אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך." הקול שלי מפשיר.
"עמי," הוא נראה מרוצה מהתפנית. "נעים מאוד. אימא שלך ואני עבדנו יחד שנים."
"הייתם שוכבים הרבה?" ניסיתי להיות דוחה.
הוא צחק ולא נשאר חייב: "עכשיו את דומה גם לאבא שלך."
חייכתי וקיוויתי שזה אמין.
"בואי נתחיל מההתחלה. רוצה לשתות משהו? הפוך? שחור? סודה?"
"יש אולי… דיאט קולה?"
הוא לחץ על כפתור.
"סימה, תביאי בבקשה ארוך לי ודיאט קולה להילה."
"אז איך אני יכול לעזור לך היום?"
החלפתי רגליים בשיכול וסימנתי וי מנטלי על כפות ידיים יבשות. פחות לחוצה. יופי, לולי.
"אני… באתי למיונים."
"יונתן סיפר לך קצת מה מחכה לך?"
"האמת היא שלא."
"מה את יודעת לעשות?"
איזה זכר נפוח ומרוצה מעצמו. הוא חייך חיוך של מועדון כדורסל ומילואים עם החבר'ה וזונות בבורגס. איכס.
"די הרבה, האמת," פרגנתי לעצמי.
סימה נכנסה, מזגה לי דיאט קולה מבקבוק זכוכית לכוס עם קרח והניחה לפני עמי אספרסו ארוך על צלוחית שקופה. עמי הנהן אליה וביטא "תודה" עם השפתיים. היא סגרה את הדלת ושוב השתרר שקט.
"תראה," עברתי לנימה הרצינית שלי. "אני לומדת ממש ממש מהר. ואתה בטח יודע יותר טוב ממני מה אני יכולה לעשות אם הזמנת אותי להגיע לכאן, לא?"
"אני רוצה שנעשה איזה מבחנון קצר, זה בסדר מבחינתך?" עמי פתח מגירה ושלף ערימה של דפים ורודים.
מה מבחן עכשיו?
"אני יכולה להשאיר את הבגדים שלי עליי?"
הוא צחק צחוק לבבי שלא הסתדר עם הקרחת והשפתיים הדקות. "בהחלט."
"אז כן, זה בסדר גמור."
"קחי, בבקשה. נסי לענות על השאלות הכי מהר שאת יכולה."
כן או לא. האם איבדת פעם מישהו שקרוב אלייך? כן. האם שקלת פעם התאבדות? לא. האם את אדם אמין? כן. האם אוכל מדכא אותך? לא. האם אפשר לסמוך עלייך? כן. האם קשה לך להגיע להחלטות? לא. האם החורף מדכא אותך? כן. האם את אדם שמח? לא. האם את חושבת על התאבדות? לא. האם מישהו שאהבת מת? כן. האם את מאמינה בכוח עליון? לא. האם את אימפולסיבית? כן. האם את מתקשה להחליט? לא. האם החיים נראים לך לעיתים חסרי משמעות? כן. האם גשם משפיע על מצב הרוח שלך? כן. האם ניסית אי פעם לפגוע בעצמך? לא. האם הסובבים אותך היו מגדירים אותך כאדם אמין? כן.
"יש כאן שאלות שחוזרות על עצמן." קלטתי שאני אוכלת את הקצה של העט בלי שליטה. תפסיקי לאכול את הקצה של העט, לולי.
"אני שמח ששמת לב."
הוא לא שם לב. חשבתי לעצמי שאני צריכה לזכור להעלים את העט. אחרת זה יוציא אותי לחוצה.
דרגי את מידת ההסכמה שלך מ-1 (לא מסכימה כלל) עד 5 (מסכימה מאוד). אני חווה רגשות שליליים על בסיס יומיומי. חמש. אני מאמינה בבני אדם. שלוש. אני נוטה להיות הרוח החיה של כל מסיבה. אחת. אני מתעניינת באנשים. ארבע. אני תמיד מוכנה למה שלא יבוא. שלוש. אני רגועה רוב הזמן. ארבע. אני בעלת אוצר מילים עשיר. ארבע. אני מרגישה בנוח בקרב אנשים אחרים. שלוש. אני מזדהה עם רגשותיהם של אחרים. ארבע. אני מקדישה תשומת לב לפרטים. שלוש. אני מרגישה עצובה לעיתים רחוקות. שתיים. אני בעלת דמיון עשיר. ארבע. אני בעלת חמלה. שלוש. אני מבצעת משימות באופן מיידי. אחת. אני נוטה להרגיש עצב. ארבע.
כתבי נכון/לא נכון. אהבתי לקבל עונשים בבית הספר. לא נכון. אני מעדיפה מקלחת על פני אמבטיה. נכון. אדם שמצביע בפתק לבן הוא טיפש. נכון. אני נהנית להיות בחברת אנשים מכוערים כי אז אני מרגישה יפה. לא נכון. לו הייתי מתאבדת, הייתי מעדיפה לעשות זאת בתלייה. לא נכון. את יום ההולדת הקרוב שלי הייתי רוצה לחגוג במסיבת אסיד. נכון. ארגיש לא בנוח אם אצטרך לדבר עם תינוק. נכון. חובת כל אזרחי המדינה לשרת שלוש שנים בצה"ל. יואו, הם רציניים איתי? נכון. חירייה היא אתר אקולוגי שמעניין לבקר בו. לא נכון. שדות התעופה מכוערים. לא נכון. לא הייתי רוצה להיות מלכת אנגליה. נכון.
"תודה, הילה. תודה רבה." הוא אסף את הערימה הוורודה. "יש לך שאלות?"
הרֶגל שלי ישנה כל כך חזק שלא היה לי מושג איך אקום. הייתי צריכה לשאול שאלה עד שהנמלים יתחילו לפחות.
"אתה בוחן אותי לתפקיד ביטחוני בעצם?"
"היית רוצה להיבחן לתפקיד ביטחוני?"
"אני לא יודעת. אני לא בטוחה מה זה אומר."
עמי החליף רגל, ושלי סוף סוף נדקרה במיליון מחטים. היה הרבה שקט פתאום. עד מתי הסיוט הזה? מה קורה בסוף?
"מה קורה בסוף הריאיון הזה?" אני עושה בטעות רעש נוראי בעודי שואבת אוויר וטיפות מהקש. נגמרה לי הדיאט קולה.
"ממשיכים בתהליך המיון."
"ואז?"
"אז אני מחליט, מה שנקרא, אם את מקבלת את התפקיד."
"איזה תפקיד זה?"
"אם אחליט שכן, אציע לך את התפקיד."
"ואם אני לא ארצה?"
"זה כמובן תלוי רק בך. את מכירה את מה שנקרא 'מי בא למסיבה'?"
"לא." חשבתי שאין סיכוי שאני מעבירה שנתיים עם טיפוסים כאלה. אבל יונתן לא כזה, ויונתן כן שושואיסט.
"אני ממציא חוק שקובע מה את יכולה להביא איתך למסיבה, ואת צריכה לנחש מה החוק."
"איך אני אדע?"
"את תנחשי ואני אגיד לך אם כן או לא."
"אוקיי. כלב יכול לבוא למסיבה?"
"את צריכה לשאול: אני באה למסיבה עם כלב, הוא נכנס? ואז אני אומר נכנס או לא נכנס."
"מה זה משנה?"
"מה?"
"מה זה משנה אם אני שואלת אם כלב יכול לבוא למסיבה או אם הכלב נכנס? זה לא משנה, כי אני כבר בפנים מראש. רק הכלב הוא בסימן שאלה."
"נהיה בקשר, ברנסון. תודה שבאת."
היה לו ריח של אנס ילדות.
