לא, אין לי איידס. ובכל זאת אני לוקחת פעמיים ביום את התרופה הזו. זו לא התרופה היחידה שאני לוקחת, זה חלק מקוקטייל של תרופות. מה שנקרא בעגה הרפואית PEP.
זו לא שגיאת כתיב, לא התכוונתי לכתוב PAP.
אני לוקחת PEP, קוקטייל של תרופות שנועד למנוע הדבקה ב-HIV.
זה מה שאת מקבלת אחרי שאת נחטפת, נאנסת ומעונה.
תרופות שגורמות נשירת שיער, שלשולים, הקאות, בעיות עיכול ופגיעה בתפקודי כבד זה פרס הניחומים שיש לך אחרי שהצלחת לברוח בעור שינייך ולהציל את חייך מהסכין שהיה לצווארך.
זה לא תיאור מטאפורי, זה תיאור פשוטו כמשמעו של מה שחוויתי.
ביום שני הקרוב אני אקח את הגלולה האחרונה, ביום שני תהיה בדיקת דם אחת לפני האחרונה.
ביום שני העינוי הפיזי ייגמר.
אז כבר לא יהיה לי תירוץ, אז אהיה חייבת להתמודד עם האמת.
כבר לא אוכל להאשים את התרופות הארורות בכל הסבל שלי, כבר לא אוכל לברוח לדיונים על נשירת השיער ושנמאס לי להקיא את כל מה שאני אוכלת.
רק אחרי שהכדור האחרון יילקח האמת כולה תהיה בפרצוף ולא יהיה לי לאן לברוח –
נחטפתי. נאנסתי. עוניתי. עברתי ייסורים מהגיהינום. ברחתי. שרדתי כדי לספר.
אני גיבורה.
אני גם קרבן.
שוב אני מוצאת את עצמי מלקקת את הפצעים.
אני יודעת שאני אחלים מזה הפעם, אני רואה את ההתמודדות שלי לאורך כל התקופה הזו. אני יודעת שיש לי את הכלים ויש לי מערך תמיכה מדהים, חזק ואוהב כדי לשרוד את זה.
למרות כל מה שעברתי עדיין הגדרתי את 2016 בתור השנה הכי טובה בחיים שלי, כי לפחות ידעתי שיש לי ממי לבקש עזרה ואשכרה ביקשתי. בזמן אמת.
כי לפחות היה לי מי שילקק איתי את הפצעים והדמעות
זה דבר שמעולם לא ידעתי לבקש בשנים עברו.
(היה גם את מי שלא היה מוכן להיות לצדי בתקופה הזו, כי זה קשה מדי. וגם זה, למרות הכאב, בסדר).
אני חיה לי בין טיפולים רפואיים וטיפולים נפשיים, הורדתי את היקף העבודה שלי ופיניתי המון מקום לכאב. והוא גדול, מאיים ומציף.
אני מבקשת עזרה ולעיתים מוכנה לקבל אותה ולעיתים לא.
מבינה את מי שלא מוכן להושיט יד בכל התקופה הזו שהייתה יותר מורכבת וסבוכה מאי פעם ובסך הכל שלמה עם עצמי ועם הבחירות שלי ויודעת שמשעה לשעה אני עושה עוד צעד בעיבוד הטראומה והחוויה.
יש לי מי שקשוב לאג'נדה הטיפולית שלי ולאני מאמין שלי ומוכן לעזור לי לטפל בעצמי באותה הגישה, הרכות והחמלה שאני מטפלת באחרות.
אין לי ספק שאני אצא מזה, גם אם זה לוקח יותר כוחות משחשבתי שיש לי.
תת המודע שלי לעולם לא יציף אותי ביותר מידע שאני מסוגלת להתמודד איתו.
ואז אני יושבת עם חברים בערב שישי ומישהו משתמש באונס בתור סלנג למה שהבוס שלו עשה לו בעבודה, וכל הבועה מתפוצצת.
כי העולם לא באמת מחולק לטובים ורעים, כי אין באמת טוב ורע.
כי גם האנשים שאני הכי אוהבת נגועים בתרבות האונס.
כי יש לנו עוד כ"כ הרבה עבודה לעשות כדי שיבינו מה המשמעות של להיאנס ומה המשמעות של לחיות בפחד מתמיד כאישה.
רק אז אני נזכרת במה שבאמת ידעתי בתוך תוכי והדחקתי ממש חזק – שברגע שאסיים ללקק את הפצעים ולטפל בטראומה האישית והנקודתית שלי אצטרך להמשיך להילחם על התודעה הציבורית ועל הזכות של כל אישה בעולם ללכת ברחוב (או בבית שלה) מבלי להיאנס.
אם הייתי יודעת שאני האישה האחרונה ביקום שנאנסת – ניחא.
הייתי שורדת.
אבל אני יודעת שגם ברגע זה ממש יש מישהי שנאנסת.
וגם מחר.
וגם מחרתיים.
וזה מה שמפרק אותי באמת.
לא האלימות הנקודתית.
לא הסכין לצוואר שלי.
גם לא ההקאות מהתרופות הארורות שכנראה מצילות לי את החיים.
.
** הכותבת עוסקת בשחרור מאכילה רגשית וניתן למצוא אותה גם בפייסבוק. עוד על יעל בכתבה שהתפרסמה בסלונה לפני מספר חודשים.