הרווקה התל אביבית נמצאת תמיד במצוד אחר הלוקיישן המושלם לדייט הראשון. וכמו בחיפוש אחרי הדבר האמיתי, גם כאן, היא יותר סגורה על מה היא לא רוצה מאשר על מה היא כן רוצה: לא רועש מדי, לא שקט מדי, לא משעמם מדי, לא מסעיר מדי, לא פריפריאלי מדי, לא יקר מדי ובעצם גם לא זול מדי – כי כן, אנחנו רוצות שישלמו עלינו, אבל לא באנו לרושש אף אחד.
ובכן, אני חושבת שמצאתי: אנאבלס, המסעדה החדשה שנפתחה בשדרות רוטשילד, נראה כמו אופציה ראויה בהחלט לדייט ראשון. זוהי נקודה שמסוגלת להיות תל אביבית ומגניבה, בהתאם לבעלים הנמרץ שלה, עומר גרשון שחבר כאן לרפי שאולי ובנו יונתן שאולי, וגם משפחת בן ארי ממקימי הברוהאוס – המקום שהיה כאן בעבר. אני חייבת להודות שעל אף הלוקיישן המזמין, מעולם לא התפתתי להכנס לברוהאוס, היה שם משהו כבד וזקן בעיצוב, ואילו כעת מדובר בהיפך הגמור: אנאבלס מוארת, מרווחת, מעוצבת עם האיזון הנכון בין בר ארוך, שולחנות ותאים, ובאופן כללי נעימה לעין.
לבדיקת התזה שלי, הצטיידתי בחברתי תחיה, שאיתה כל דייט הוא סוג של דייט ראשון, בלי המבוכה – אבל עם התגליות המפתיעות בכל פעם מחדש. כך, למשל, אחרי כמעט עשור של היכרות, רק עכשיו אני מגלה שתחיה מבינה ביין יותר ממני, ועוד לפני שאנחנו מספיקות להזמין דבר מאכל היא מכתירה את הקלר דה קאפ שאנחנו גומעות כבחירה מצויינת, מעודנת ומחמיאה לחיך שלנו. אני מסכימה, אבל יותר מתרכזת בציפייה לשתי מנות ראשונות עם שרימפס: פופקורן שרימפס (59 ש"ח), ובייבי קלאמרי ממולאים בשרימפס (38 ש"ח). אני דווקא חיבבתי את הזולה יותר מהשתיים: בעוד שהפופקורן הוא דרך נחמדה להפעיל את הלסת, ולא הרבה יותר מזה – הקלאמרי מפואר ומושקע. הוא ממולא גם בבייקון וגבינת מנצ'גו (חמוד הניסיון הלא מודע הזה לעשות את כל עבירות הכשרות במנה אחת קטנה) ומושג על מצע קרם כרובית – הירק שמאיים להיות המוביל בחורף 2013, במיוחד כשהוא מגיע באופן כה מעודן. התפריט מציע גם כרובית בציפוי פריך על קרם גבינה כחולה וחלפיניו (32 ש"ח), ואפשר כבר לקבוע שכל ידיד של הכרובית הוא ידיד שלי.
קשה להאמין, אבל גם במנה השלישית שמונחת על שולחננו, אנחנו נתקלות בשרימפס. אלא שהפעם, הוא רחוק מלהיות העיקר: הרביולי שרימפס וריקוטה (42 ש"ח). אמנם מתפצפץ בפה, אבל השיחוק האמיתי הוא הרוטב שבתוכו הוא שוחה – ביסק סרטנים ופירות ים, עשיר ונימוח ודקדנטי, כמו שכל דבר שקשור לסרטנים צריך להיות. "למה, בעצם אנחנו לא אוכלות משהו עם סרטנים בכל יום?", אני שואלת את תחייה, מרגישה מקופחת ופרובנציאלית, אבל דייט ראשון הוא לא זמן לתהיות דכאוניות שכאלה. אנחנו עושות בדק בית נוסף למבחן הדייט הראשון ההיפותטי: עד כה הרוטב לא נוזל לנו על הסנטר, ובכל מה שאכלנו עד עכשיו אין פטרוזיליה שהתמקמה לנו בין השיניים. אבל צריך עוד לעבור את מבחן המנות העיקריות, כדי לקבוע סופית שהמקום הזה מתאים לאידאולוגיית השיירינג (sharing) שבה הוא דוגל.
הניוקי כמהין, עם שמנת, פרמז'ן וערמונים (62 ש"ח) הוא דוגמא למנה עיקרית שנועדה להיות מנושנשת בצוותא. היא מוגשת בתוך נייר, בלוק אורבאני, אה-לה-אייל שני – מצחיק לחשוב כיצד בין תרומותיו לעולם הקולינריה הישראלי נמצא הנייר. המנה עצמה טעימה וכיפית, עם טעמים מדויקים, אבל כשהיא משולבת עם המנה העיקרית הבאה שמגיעה, לחי בשר וריזוטו (72 ש"ח), אנחנו מתחילות להרגיש כבדות ומאולחשות. הלחי שוחה ברוטב, יתכן שקצת יותר מדי ממנו, והריזוטו טוב, אבל אולי היינו מעדיפות לקבל אותו לבד, או בכלל לנסות את המנות היותר סקסיות שהתפריט מציע, כמו פרגיות בקארי (64 ש"ח), או ספייריבס לבן בסגנון יפני (82 ש"ח). על הקצה השני של הסקאלה, נמצא שאטו בריון, פילה בקר 250 גרם (120 ש"ח), ואנטריקוט 300 גרם (128 ש"ח). היות שאנאבלס פתוחה עד 2 בלילה, אני נוטה לדמיין איזה זאב בודד על הבר, נוגס בסטייק מושחת לבדו, הרבה אחרי שהתפזרו כל הדייטים הראשונים.
אנאבלס איננה מסעדת שף או גורמה, והיא גם לא מתיימרת להיות כזו – ובכך קסמה. התפריט שלה סקסי ומגוון, האווירה בה נעימה ולא מחייבת והמחירים סבירים. אם היא תשכיל לשמור על הרמה הזו, לא לרדת וגם לא לנסות לקפוץ יותר מדי מעל הפופיק – צפוי לה עתיד מבטיח.