בשנים האחרונות הקוים בין המותר לאסור מתשתשים. הרשתות חברתיות הפך להיות הכלי שבעזרתו נחצים הקווים, כי היד חופשית על המקלדת. כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. אנשים חושבים זה רק מילים, זה חופש הביטוי, הכל מותר בדמוקרטיה- האמנם?
אנחנו לפעמים כותבים בלי לחשוב, בלי להבין את מה שאנחנו כותבים, לא חושבים על מי שנחשף למילה הכתובה. בתקשורת לומדים על המוען והנמען – בעבר הייתה המחשבה כי המסר הוא מסר סגור. המוען היה חושב כי הנמענים מבינים רק את המסר שלו –איך שהוא התכוון, אבל לאט לאט הבינו שלא כך הדבר. כל מסר יכול להיות מובן בדרך אחרת אצל הנמענים ,אין פרשנות אחת לדבר, הוא יכול להיות מפורש לאלפי פירושים שונים על פי הבנתו ודעתו של הנמען. אין פרשנות אחת. היום יותר מתמיד אנחנו צריכים להבין זאת, להבין את כוחה של המילה הכתובה או הסרטון בו אנו מביעים את עצמנו, מבלי לחשוב מי הוא הצופה ואיך הוא מפרש אותו. המקרה הקיצון ביותר דאע"ש. תראו איך כל ההסתה ברשתות משפיעה על הצעירים , על מי שנחשף למסרים שלהם. כמה טרור אנחנו חווינו על בשרנו ועכשיו העולם חווה זאת על בשרו באירופה וארה"ב .
בעולם הילדים אנו יותר רואים זאת. החרמות על הילדים נעשים כל הזמן ומחמירים ככל שעובר הזמן. כי היום זה לא רק בבתי ספר אלא נמשך גם מחוץ לכותלי בתי הספר ברשתות החברתיות, בקבוצות הווטסאפ ועוד. התקשורת מרבה לדבר על כוחה של הרשת החברתית ובמיוחד בעולם הילדים והנוער. בני הנוער בעצמם אומרים שיש לכך כח, ילדים נפגעים, מתעללים ומכים. המכה יכולה להיות מכה פיזית אך גם מכה מילולית בנפש הילד/ה נער/ה. לצערי ההשלכות לפעמים הן הרסניות : הליכה בדרך השלילית: הפרעות אכילה, דיכאון ולצערי במקרים חמורים גם התאבדויות. זוהי כוחה של מילה.
גם בעולם המבוגרים זה קורה והשבוע ראינו זאת כאשר יצאו נגד נשיא המדינה, רק בגלל שלא קיבל את בקשת החנינה של אליאור עזריה, פוסטים שנכתבו אף הגיעו לפוסטים אלימים במיוחד, בהם רוצים לפגוע בו ולהדיחו מתפקידו, הדוגמא השנייה היא חציית הקו האדום בראשון לציון, בה פרסמו את מודעות האבל נגד ראש העיר והכל בגלל מאבק על מבנה. האם זה באמת שווה את זה ? האם האנשים שפרסמו את הפוסטים ואת מודעות האבל חשבו לפני מה שהם עשו?
אנחנו אף פעם לא יודעים מה יכולה להיות ההשלכה של מה שאנחנו עושים. בשנת 1995 ראינו זאת באופן החמור ביותר רצח רבין בגלל הסתה. רצח שזעזע את המדינה. רצח שאני רוצה לחשוב שהוא קו שלא נעבור שוב, שלא נגיע אליו שוב. אנשי המקצוע הרבה פעמים מדברים על כך שהשאלה היא לא האם יקרה הרצח הבא, אלא השאלה היא מתי הוא יקרה ?
תחשבו טוב טוב לפני מה שאתם כותבים, לפני שאתם מתבטאים, את המילים אי אפשר לקחת בחזרה. היום לא מספיק שתמחוק את הפוסט כי עד שמחקת הוא כבר הגיע לאלפי עיניים שאינך יודע מה תהיה ההשלכה לכך.
ערוץ 10 החליט לקחת יוזמה והביא את כותבי הפוסטים לעימות עם האנשים נגדם יצאו בפוסט. רובם היו בהלם , לא ידעו מה להגיב – כי קל לנו להסתתר מאחורי המקלדת. אף פעם לא חשבו כי הם יפגשו את האדם באמת. אחת מהן אמרה : "אני לא זוכרת שכתבתי את זה " אתם מבינים, הדבר כל כך קל, שאנו לוקחים זאת כדבר שאין מה לחשוב עליו , אז מה אם כתבתי,מה כבר יקרה ?
בואו נחליט כחברה כי אנחנו שמים לעצמנו עצור , קו רציף שאסור לנו לעבור, כי אם נעבור אותו, האם באמת נוכל לעמוד כחברה בהשלכות של כך?
קחו נשימה עמוקה ותחשבו על כך, זה הדבר היחיד אותו אני מבקשת
הרי הפתגם האומר סוף מעשה במחשבה תחילה – אבל היום זה סוף כתיבה במחשבה תחילה 
