סבתא שלי אהבה מתוק.
היא אהבה את כל סוגי המתוקים שניתן לדמיין ובמיוחד אהבה גלידה. ולא סתם גלידה, אלא זו עם הוופל הכי גדול, כזה שיוכל להכיל את כל מגוון הטעמים שאהבה ובכמות נאותה לסבתא מתוקה. אין זה פלא שאני מכורה למתוק, אבל ממש מכורה. בכל עת ובכל זמן.
סבתא שלי, חיה לבד שנים רבות, לאחר שסבי מאיר, שלצערי לא זכיתי להכירו, מת ממחלה בגיל צעיר יחסית. היא חיה לבד ואהבה את העצמאות שלה. אך לא היתה מיטיבה לראות, עד שיום אחד מעדה ונפלה ומאז החל תהליך הנפילה האמיתי שלה, של הדרדרות פיסית שהתישה אותה ואת רוחה.
באותם חודשים אחרונים, טרם אושפזה במוסד סיעודי, הייתי נוסעת אליה כמעט מידי יום אחר הצהריים, לאחר העבודה ומביאה אותה לבית הוריי. אל אימי.
היא לא אהבה רק מתוק, סבתא שלי, היא אהבה גם לצחוק והייתה מצחיקה מאין כמותה. הייתי דופקת על דלת ביתה ועד שלא הייתה מזהה בודאות שמדובר בי, לא הייתה ממהרת לפתוח לי את הדלת.
סבתא הייתה מחביאה את התיק שלה בתנור. כן בתנור. מבחינתה זו הייתה הכספת הטובה ביותר.
ויום אחד כשנכנסתי לביתה, ופתחתי את דלת התנור בכדי להוציא משם את התיק שלה,( כי קצת מיהרתי ), הביטה בי סבתא במבט כועס משהו של : " איך את יודעת היכן נמצא התיק שלי?", סבתא, סבתא, אבל על הדברים שלה ידעה לשמור.
באותם ימים, היכיתי על חטא, על כך שהיו שנים, שלא ביקרתי אותה מספיק, לא ראיתי ולא שמעתי מספיק את קולה. אבל החודשים האלו היו חודשי החסד שלי איתה. הייתי צוחקת איתה, מדברת קצת, שומעת את שעל ליבה והרגשתי שקצת פיציתי על הזמן האבוד שעבר..
אני נזכרת איך, גם אם הייתה נורא רעבה, לא הייתה אוכלת אם לא היה לה לפחות שותף אחד לאכילה. אין דבר כזה לאכול לבד אצל סבתא שלי.
אמא שלי, כנראה למדה זאת ממנה. גם אמא הייתה חייבת לחלוק בכל. גם בצלחתה שלה.
ואיך באחת הפעמים, בשבת בבוקר, כשהייתה בבית הוריי ואני למדתי לבחינה מאוד חשובה באוניברסיטה, היא בקשה לנסוע לים לאכול גלידה. אמרתי לה שיש לי בחינה מאוד חשובה ואולי לא נספיק. ומה היא אמרה לי הסבתא היקרה שלי ? את תיקחי אותי לאכול גלידה, נאכל גלידה ביחד בים ואת תצליחי בבחינה.
ברור שלקחתי אותה. יחד עם אמא. ושם, אני ואמא קנינו לה את הגלידה הכי גדולה והכי טעימה. והיא ישבה לה שם, כמו אחרונת ילדות הגן, מצקצקת בלשונה, נהנית מכל טעימה, כשהגלידה נוטפת משפתותיה. אני ואמא מביטות ומחייכות והלב מתמלא שמחה מההנאה הקטנה גדולה שהבאנו לה.
הצלחתי בבחינה. הצלחה גדולה, ברור. היא ידעה סבתא. היא תמיד ידעה וגם צדקה.
ואני זוכרת, כל כך זוכרת איך, כשכבר אושפזה במוסד הסיעודי ומצבה הלך והתדרדר היא הייתה אוחזת בידי, כשביקרתי אותה והייתה אומרת לי : " קוני אל תשכחי אותי".
(סבתא קראה לי קוני כי תאומתי הייתה קוראת לי כשהיינו פעוטות : "שקוני". סבתא שלי הפכה את זה לקוני).
זה יום האם היום סבתא, נסעתי עם כל אחיותיי לבקר את אמא בבית העלמין. קראנו לה ושרנו אבל לא יכולנו לתת לה נשיקה וחיבוק.
אני לא שוכחת אותך סבתא. לעולם לא. כשמך את,פורטונה, אלת המזל שלנו.
תתני לאמא חיבוק ונשיקה בשמי. תתחבקו חזק חזק. היא קראה בשמך כל כך הרבה כשכאבה והנה היא איתך.
תשמרי לנו עליה. תשמרי גם עלינו.
נשיקה, מקוני.