זה לא מאמר על קידום הקמפיין הידוע של מאזדה 2, למרות שכנראה לא בכדי אני נוהגת על אחת כזו..
זו אני שלא נחה לרגע בלי מרכאות ובלי סימני שאלה. אני מכוונת המטרה והיעד כבר מבטן אימי, שידעה לספר שכבר מחודש שביעי, או אף לפני כן, מיצבתי עצמי בתנוחת "ראש חץ", בתוך שילייתי, עם פניי כלפי קצה מנהרת רחמה החמים והמגן. זאת בזמן שתאומתי מיכל בשילייתה שלה הפרטית שוכבת מעליי, מאוזנת ונהנית מדיל הכל כלול בחדר זוגי עם שיליות נפרדות. מי שמעוניין להבין וטרם קרא על זהותנו התהומית מוזמן להיכנס, לקרוא ולחזור, אני נחה רגע ומחכה..
חזרתם, תודה.
אני לא נחה לרגע, כדי להספיק לכתוב את כל מה שממלא את ראשי ומתרוצץ בו. בכדי לתעד את עצמי, את כל מי ומה שסובב אותי ומאפשר לי להמשיך לרוץ קדימה.
אני לא נחה לרגע כי יש כל כך הרבה להספיק. נכון , עד כה הספקתי לא מעט. אך למרות כל ההישגים וכל ההצלחות וכל האהבות הארוכות והקצרות, עדיין לא הספקתי לייצר את הפלא הגדול מכולם. להביא חיים לעולם. אני עדיין לא אמא.
אני לא נחה לרגע בכדי שאוכל להיענות לקריאתו של מי מקרוביי שזקוק לי. של כולם. לעיתים יכולת ההכלה הזו עלולה להיתפס כדבר שבעוכריי, אבל היא אחת החוזקות הכי גדולות שלי. בזכותה אני יודעת שזקוקים לי. בזכותה אני יודעת שיש משמעות להיותי. בזכותה אני ניצלת מתהומות חשוכות של דממת הגוף ונפש.
אני לא נחה לרגע, כי יש לי לומר כל כך הרבה על כל דבר כמעט. ודעתי אינה תמיד עומדת בלב המיינסטרים עם כולם. לא מעוניינת להיות חלק מקליקה, אבל רוצה לייצר קהילה חמה ותומכת כמו זו שמסתמנת לי כאן בסלון(ה). מפרגנת ללא גבול אך לא מתחנפת. לא אוגרת המוני חברים, אבל שומרת על מעט החברות והחברים הטובים שיש לי. חברות טובות שנשארו איתי למרות שהיו תקופות שנעלמתי בלי הסבר. חברי ילדות שאני לא מתראה איתם על בסיס רצוף וקבוע, אבל הם שם, הם כל הזמן היו. הם מרגשים אותי, הם יריית הפתיחה של חיי שמהדהדים בי ללא הפסק.
אני לא נחה לרגע, בכדי שלא אכרע תחת הכאב שמרחף כמו עננה גם כשהשמש מאירה היטב בשמיים. החיוך על פניי, תמיד יזרח באמת, באותנטיות, אך דוק של עצב תמיד יהיה מנת חלקו. אני אופטימית נצחית, צוחקת ומדברת בקול אך בוכה חרישית, כשאף אחד אינו שומע. רק אמא עדיין שומעת גם כשממש מנסה להסתיר, כפי שתמיד ידעה לשמוע בכיי, להושיט את ידה החובקת ראשי ומוחה דמעותיי.
סטופ. אני גם יודעת לעצור.
לעצור, בכדי לשבת מול הים האינסופי ולהבין שלכאב אין סוף אך גם לאהבה ולשמחה ולאושר בחיי.
לעצור, בכדי להביט על פניהם המחייכות בצחוק ובכי של אחיותיי ואחי שהם העוגן האמיתי של חיי. לזכור שאנחנו ביחד מהרחם עד הסוף, אוחזים אחד בשני ולא מרפים, צועדים הלאה ויודעים שאמא השאירה לנו אותנו בשבילנו וזו המתנה היפה ביותר שהעניקה לנו ואנו מחויבים לשמור ולהגן עליה מכל וכל.
לעצור, בכדי לראות את שמחת החיים הניבטת מאחייני ואחייניותיי הגדולים והקטנים, שמשתוממים ואינם מבינים לעיתים, איך היה ונגמר, אך הם נותנים לי כל כך הרבה כח. בפיקחותם, באהבתם, במבט עיניים שמבטיח ומקיים.
לעצור, כדי לעזור לאבא לעבור את הימים והלילות הארוכים ולתמוך בו, בלי התחשבנויות, רק עם חמלה ואהבה.
לעצור, בכדי לייצר עוד ועוד זכרונות של שמחה ואושר שיחיו לצד הכאב. להעלים הרי אי אפשר.
לעצור, בכדי להביט על העולם, לומר תודה. כי יש אהבה, יש המשך, יש אותנו.