כמובן שאף אחד לא היה מופתע מכך, אך כולם חשבו שנציל את מעט הכבוד שיש לנו ונמתיק את הגלולה עם "ניצחון" על נבחרת ספרד גדולה. אומרים שזה היה קמפיין גרוע ביותר, התעסקו יותר בסיכסוכים, במריבות וגולת הכותרת היתה פרישתו של ערן זהבי מהנבחרת בעקבות זריקת סרט הקפטן, במשחק בו זכו השחקנים לקריאות בוז מהקהל.
כל קמפיין של הנבחרת מתחיל עם תקווה קטנטנה שאולי הפעם נצליח, הגרלנו נבחרות חלשות,בינוניות, נאבק על המקום השני ונצליח, אך כל פעם מתפוצצת הבועה אחרי משחק או שניים, בו אנו אנו מקבלים את הסטירה שמחזירה אותנו למציאות שקוראים לה: יכולתה של נבחרת ישראל. מדברים על היכולת, על המאמנים, השחקנים שלא מתאמצים. כולם אשמים אך אף אחד לא לוקח אחריות ומנסה לפתור את הבעיה.
בילדותי עקבתי אחר משחקי הנבחרת היינו יושבים כל המשפחה בסלון ורואים את המשחק בתקווה לנס. גם כשהיינו בפיגור תמיד קיוויתי לטוב ,כי כדורגל משחקים 90 דקות. הכוכבים הגדולים היו רביבו,ברקוביץ אלון מזרחי ובנאדו ,חלקם הצליחו בחו"ל אך לא בנבחרת, כולם דברו על נבחרת הכוכבים הגדולה שתביא לנו את ההזדמנות אך שוב החלום נשבר לרסיסים. הנבחרת הייתה גאווה, ייצוג של המדינה, מי שתביא לנו את הכבוד האבוד.
כשמסתכלים על העבר , יוני 1999 תמיד ייזכר בעיני לטובה בזכות המשפט של רמי וייץ : " קומו על הרגליים והריעו לבחורים האלה בכחול" משחק הניצחון של נבחרת ישראל באצטדיון רמת גן 5:0 על נבחרת אוסטריה. משחק שכולו היה הנאה לכולם, סוף סוף היה קצת נחת מהנבחרת אך מאז לא חזינו במשהו שמתקרב לרגע הזה. משחקים טובים של הנבחרת היו רק בעבר, כמו הניצחון הגדול על נבחרת צרפת, אותו כולם זוכרים בגלל מאיר איינשטיין ז"ל שהצטרד בשידור כשהופקע גול הניצחון. אלו היו רגעי אושר וימי הזוהר של הנבחרת ישראל בכדורגל.
מאז ועד היום נבחרת ישראל בכדורגל איבדה את זוהרה ואת כבודה בעיני כולם כולל התקשורת והצופים, שצועק בוז ונוטש את היציעים ברגעים הקשים. הנבחרת הלאומית אף הפסיקה להיות קרש הקפיצה של השחקנים להתקדם לקבוצות גדולות או אפילו לשחק בחו"ל, הנבחרת לצערי כבר לא מייצגת את ישראל, הייצוג עבר אל קבוצות ליגת העל שמייצגות אותנו בליגת האלופות או גביע אופ"א, לשם השחקנים שואפים, הם רוצים להתקדם ורוצים את החוזים הגדולים שהפכו להיות חוזים של מיליונים. האירוניה היא שבכדורגל משקיעים מיליונים אך אין הצלחות את ההצלחות מביאים ענפי הספורט "הקטנים יותר" כמו הג'ודו וההתעמלות שהם הענפים הפחות פופולארים במדינה. תמיד מדברים שהכדורגל והכדורסל הם שני הענפים החזקים במדינה מבחינת אהבת הקהל. והאירוניה שהענפים הפחות פופולארים הביאו לנו את הגאווה, את ההצלחה ואת המדליות עד עכשיו.
.
אז מה יהיה בקמפיין הבא? ימים יגידו אך צריך לחולל את השינוי ומהר, להשקיע בשחקנים מילדות ועד לנבחרות הבוגרים. צריך להחזיר את הגאווה למדים הכחולים של הנבחרת של ישראל . קבוצות יש הרבה אך נבחרת יש רק אחת, כמו המדינה שלנו. כולי תקווה שהשינוי יבוא במהרה ונזכה לראות משחקים גדולים שייזכרו לטובה כמו הנצחונות על אוסטריה וצרפת.
כל משחק מתחיל בהמנון הלאומי שאומר : "עוד לא אבדה תקוותינו". התקווה עדיין ישנה למרות שהיא קטנה היא רוצה לפרוץ ולקרוא " אל אל ישראל ".
