יום שבת, בוקר מתעתע בין שמש לעננה אפורה חולפת, ( או לא), נתגלה כיום מאיר לב, שהאיץ בי ובבני משפחתי לסור למתחם התחנה בתל אביב. אתם כבר יודעים, אני אוהבת נוסטלגיה ואין כמו סיור בין קרונות ההיסטוריה של תל אביב, תוך צפייה בהצגות רחוב מזדמנות ברחבת התחנה יחד עם אחייניי ואחייניותיי הקסומים, מבלי לוותר כמובן על לגימת קפה משובח.
המשכנו ללכת אל תוככי המתחם ואז ראינו אותה, את ג'וסי לוסי, מזמינה ונערכת לקראת מופע הקרקס שלה עם בן זוגה למופע, ג'רמי האקרובט הגורג'ס..
מיד הבנו שעל זה אסור לוותר והתמקמנו על שטיחי הלבד כשהשמש החורפית מחממת את הפנים ואת הלב. ואז היא התחילה במופע והדליקה את המתג של מחוזות דימיוני.. היא הייתה פשוט מדהימה. בחורה/אישה עם גוף פוטו שופ מדהים וגמישות להתקנא, מטפסת על חבלים רק באמצעות הגפיים ולמעלה ממתין לה מי אם לא ג'רמי הגורג'ס. אמרתי לעצמי, אם מישהו כזה ממתין לי למעלה אני מטפסת אפילו על גחוני..
ומתרגיל לתרגיל, היופי הפנימי שלה "דלף" וזרח לעיניי כול. ובזמן הביצוע היא לא מפסיקה לדבר, לצחוק ולתקשר עם הקהל שהלך והתאהב בה. ( לדעתי ג'רמי התאהב בה כבר מזמן. תהיתי במשך כל המופע אם ה"קרקס" הזה מומש גם במרחב הפרטי שלהם..). והאומנות שלה היא אינה רק אומנות הקרקס כי אם הדרך הבלתי אמצעית שלה לתקשר עם הקהל ולמגנט אותו אליה. היכולת להתחבר ולחבר את הקהל אליך היא אומנות בפני עצמה.
במהלך כל המופע, חשבתי כמה זמן, כישרון וזיעה דרושים בכדי להגיע לדרגת גמישות שכזו, לדרגת אומנות שכזו והאם המופע הזה אינו אלא תמונת המראה של החיים שלנו?
החיים שלנו הם אומנות קרקס בפני עצמה. בכל שלב בחיינו, בכל תחום: בזוגיות, עם החברים, במשפחה ובעבודה, אנחנו מתרגלים את האומנות הזו באופן שוטף. איך לדלג מעל מהמורות ומכשולים בפישוק רחב ובמתיחת ידיים כזו שתביא לנו מינימום פגיעות. איך לטפס מעלה מעלה ולשאת עינינו אל היעד, בנחישות, באלגנטיות, בחיוך ובהפצת היופי הפנימי הזוהר שלנו, ממש כמו ג'וסי לוסי הנפלאה.
ובבלבול הזה בין המופע המרהיב למציאות, נזכרתי גם איך אמא שלי ודודתי, (אחותה הגדולה), הזכירו לי,תמיד, שבכל הזדמנות שהלכנו לחוף הים, הייתי מסמנת לי במת חול דמיונית ומתחילה בתרגילי אקרובטיקה של גחון ו"גשר" לעיני הקהל המזדמן.
(כן אני גמישה. יש גם כמה מבני המין הגברי שיוכלו להעיד על כך..).
וב"טיפוס" הזה, בג'אגלינג הזה שאנו עושים מידי יום, בין כל העיסוקים והמעגלים של חיינו, אנו יוצרים את "אומנות הקרקס" שלנו, את הדרך שלנו לשבות את הקהל.
ואני? אני עושה קרקס במילים, במקום בתרגילים. וזו הדרך שלי לשבות את הקהל.