שלוש או ארבע לפנות בוקר, השמש ממתינה לאות להפציע לאיטה בשמיים ואני טועה על כביש דו כיווני בלב תל אביב, חגה סביב אי תנועה.. כמעט חסרת הכרה מערבוב מוגזם של אלכוהול ו'עלים רפואיים'…שנייה לפני שאני מקבלת כרטיס חד כיווני לעולם הבא, הוא נותן לי עוד הזדמנות לחשב כיוון מחדש.. לא שוטר רחום וטוב לב, ההוא שם למעלה. אני מתעשתת, מצליחה להסיר את מסיכת ליל ההוללות ולהתקדם בוטחת ונחושה אל עבר היעד, כמו תמיד.
מאז החלפתי רכב, החלפתי מקומות, חוויות והתנסויות, אבל אף פעם לא החלפתי מסכות.
החיים הם כמו קרקס, הכל אפשרי, הכל מותר, לכאורה, אבל גם בגמישות התנועה האינסופית הזו, יש כללים שחייבים להתנהל על פי הם בכדי לא להתרסק. כללים כמו פעלולנים ניתן להגמיש. כל אחד נותן את הפרשנות שלו, מותח חבל ממטרה למטרה, מתרגל מיומנויות בכדי להצליח ללכת על החבל הדק הזה ועוד לשמור על חיוך, שלא לאבד את אהבת הקהל.
וגם אני עושה זאת, בדיוק את אותו הדבר, אבל בלי מסכות. גם כשעטיתי על פניי מסיכה, במצבים של דאבה וכאב שהבעירו את הלב והגוף, מעולם לא הסתתרתי מאחוריה, תמיד ניתן לראות דרך חריצי העיניים שבה, את האותנטיות, את האמת. האמת שהנני.
כך היה בתקופה של אחרי בין כסה לעשור, בזמן שאיכילוב הפך לסוכתינו והשיחות הקבועות עם הרופאות והרופאים למפגשים המשפחתיים שלנו, בזמן שבכינו את שירי שמחת תורה בירכתי בית החולים כשכל הסביבה צהלה ושמחה. אלו לא היו ימים של אורה וגילה, אבל אני התעקשתי על מסכת השמחה. כמו אימי, שנלחמה על חייה כלביאה ששאגתה נשמעה ללא קול, הרגשתי חובה ורצון עז להילחם על האופטימיות ועל החיוך.כאילו אם אפסיק לחייך ולקוות, היא תפסיק חלילה לנשום.
ידעתי שיציאתה מכותלי בית החולים, היא כמעט משימה בלתי אפשרית, אך בעוז רוחי הפכתי אותה לאפשרית. הבריסטה בקפה של המחלקה הכירורגית, האיר פניי מידי יום עם הקפה החזק והבייגלה ושמח לחיוכי ולשיחות החולין שלנו, מבלי שהיה לו שמץ שיחד עם קצב הצחוק היציב שלי נשמע גם קצב המוניטור שתנודותיו לא יציבות כלל וכלל..
פיסית אני גמישה אפילו יתרה, אבל ברוח לא כמו שיבולת כורעה שמתכופפת מפגעי הסופה. אני כמו 'אלונה', חזקה, לפעמים כמו 'ברוש לבדו איתן' אח שלה. מכילה ומכילה ומתמודדת באמונה אדוקה, אך כשנשמע קול השבר החד, משנה מקום וממשיכה מחדש. זה לא פשוט, אבל זו אני, אמביוולנטיות מוזרה שכזו, שבורה ושלמה.
אולי בגלל זה יש כאלו, שגם אם לא הבינו מהיכן אני שואבת תעצומות של אופטימיות בימי ה'בלו קוד' האיומים הללו של בית החולים, קיבלו זאת ואף יכלו לחזק קצת גם את עצמם. אני יודעת זאת מהמבטים שפתאום הופיע בהם ניצוץ זעיר של תקווה, מהמשפטים שאמרו לי בחדר 'קבלת הפנים' של המחלקה, מכך שראיתי שזקיפות קומתם שינתה זווית אפילו במעלה, כשנכנסו למעלית, רגע לפני פרידה.
זו המסיכה שלי, אבל זו לא מסיכת הסתרה שאני שמה ומורידה. זה חלק מהדי.אנ. איי שלי. הכאב לא מודחק, הכרית שלי מרווה את צמאונה בדמעותיי והכאב הולך איתי תמיד ועמו המסיכה, שהיא בעצם אין מסיכה.
'אין מסיכה', משמעו גם שאין לי קליקות, לא מאמינה בהצבעת קואליציוניות. פוליטקלי קורקט, הוא קורקט במצבים בודדים בלבד. אני משמיעה דעתי בכל נושא, זאת אתם הלא רואים מעל קירות סלונה והקיר שלי. לא יכולה להיות א-פוליטית כשהמדינה שלי בוערת. לא יכולה לשתוק כשהיא לעיתים מאבדת פניה.
לא יכולה לשתוק, נקודה.
מסיכות רבות עשויות לשמש לצרכים שונים, למימוש אינטרסים, אני לא זקוקה להן, מצליחה לבד ולא מוכרת את יושרתי ויושרי בעד שום נזיד עדשים. מביעה דעה נחרצה אך לא מתלהמת ולא מסיתה.
אמא שלי תמיד הייתה אומרת : 'אם אין לך משהו טוב להגיד, אל תגיד'. אולי לכן אהבה כל כך את 'חפץ חיים'. ברור שמותר ורצוי ביותר להשמיע ביקורת כשהיא נדרשת, אני עושה זאת לא מעט. אבל בטוב, לא בהשפלה, לא בהעלאת אנשים על המוקד, לא בסקילה.
יש כאלו שרגע אחרי שזעקו חמס על ההדרה, מוצאים קרקע נוחה ודמות נלעגת לדידם ומניפים ( ובעיקר מניפות) את דגלה. למחרת, שוב מחליפים למסכת אהבה. זה לא עובד. לפחות לא אצלי. אני רואה את הזיוף מקילומטרים וגם מקרוב מאוד.
לא משנה כמה מסיכות יש לנו בארסנל ואם בכלל. בינינו לבין עצמינו, כשאנו מביטים בסוף היום במראה, נגלית האמת כפשוטה. המסיכה נושרת וזה רק אתה מול עצמך. ברגע הזה בדיוק, אם אתה יכול להביט בצלליתך, להבחין בין חכם מרדכי לרשע המן, או אז יש לך באמת סיבה לאהוב את עצמך.
שולחת לכם משלוחים של מנות שמחה לפורים צוהל מאהבה.
שרון