האם אפשר בכלל למלא את החלל?
חלל שמותיר אחריו מוות של אדם אהוב וקרוב הוא חלל שלעולם לא ניתן למלא. אין בנמצא מרכיבים שיוכלו לייצר את תוכנו וברו. אין מעטפת שתחפוף את מידתו, אין אהבה כאהבתו, אין עיניים שיראו ללבך כמו עיניו שראו לתוכך.
אין, אך גם יש.
יש חללים מלאים קיימים ויש חדשים שאנחנו יכולים לייצר בכדי למלא שם אהבות חדשות, שמחות חדשות, קירבה מחברת. הכל אחר, לעולם אינו דומה, אבל קיים. קיים כי יש תשוקה לחיים, יש חלומות להגשים, יש אהבה לאהוב והמשכיות להוליד, בכדי שהרצף לא יפסיק, לעולם. והקיימות הזאת המפעמת, הבועטת לחיים, עוטפת את החלל הריק שנותר, חובקת אותו מכל צידיו, כמו שליה של עובר ברחם אמו.
החלל הזה כבר לא יתמלא לעולם, אנחנו נישא אותו, חלולים, אבל לא מורכנים, אלא זקופי גב, עם ראש מורם, חיוך מתוח ואמיתי, כי את מה שנתן לנו האדם שחללו נותר מיותם, הוא מציל נפשנו, כמו מנת דם.
הסרט הישראלי 'למלא את החלל' בבימוי המופלא של רמה בורשטיין, מתרחש בזירת הקהילה החרדית. קהילה שמתנהלת כמו שמורת טבע מוגנת. דרקונית בחוקיה המשרתים אותה היטב בהתנהלותה היומיומית, כשכל אחד ואחת יודעים את מקומו, את תפקידו, את ייעודו והקפדנות והסדר הינם ערך מוביל. הגאונות של רמה בורשטיין היא בדרך שבה סללה את דרכה ללב החילוני, מבלי לייצר אנטיגוניזם לכל מה שמפיץ ניחוח של 'חרדיות', כי נוקשות 'הנעשה ונשמע', היא המסגרת. לב לבו של הסרט הוא המשפחה. משפחה גדולה חמה ויפה שמתמודדת עם כאב שההזדהות עמו חוצה אמונה ודרך חיים, כי כשאנו רועדים מכאב אנו ערומים מכל כסות ראש וגוף, רק הלב עוד מחמם את גופנו שלא נקפא בגיהנום כאב האובדן.
שירה מנדלמן, ( הדס ירון הכובשת), בת למשפחה חסידית חרדית מכובדת, ענוגה ביופיה, בעוצמת הרוך והשקט שהיא משדרת, למרות נפשה הסוערת בקרבה, מגיעה לגיל שבו אפשר להתחיל. היא בודקת בחשאי את השידוך 'העילוי' המיועד לה ומוצאת שהוא מוצא חן בעיניה ובעיני משפחתה. מתרגשת תכונה לקראת השמחה הגדולה וכמו התיזמונים שלא רק הסרטים יודעים לייצר, גם החיים עצמם, אחותה הגדולה של שירה, אסתר,( רננה רז), מתה באורח מפתיע במהלך הלידה.
אסתר מותירה אחריה את התינוק ואת בעלה יוחאי, (יפתח קליין, שגם עם השטריימל הפאות, הזקן והשכבות, הקסם והסקס אפיל הממיס שלו לא נסתר). במצב הפוך, החברה החרדית, הייתה מייד מקיימת את מצוות ה'ייבום', שעל פיה, במות הבעל, על אחיו לשאת את אשתו האלמנה. במקרה זה, מתה האישה. במצב זה אין דין בהלכה, אין 'ייבום' מצד אחות האישה ונותרת דילמה גדולה יחד הזכרון היחיד מהאחות – התינוק.
הניסיון למצוא ליוחאי שידוך מבלגיה מעורר את חששה המצמית של חמותו, (עירית שלג), שמא תאבד את נכדה והיא מוצאת בנפשה את הפתרון היחיד מבחינתה,פתרון שרק אם שאיבדה את בתה, שליבה נפער ומדמם מכאב, יכולה לבקש- היא מעוניינת לשדך את בתה שירה ליוחאי.
בינתיים מתפתח לו קשר עדין בין שירה ליוחאי. הוא רואה את הדרך בה היא מטפלת בתינוק שלו, אחיינה. בתכונה ה'טיפולית' הזו שלה, בהירתמות הבלתי מסויגת שלה למשפחתה, ביופיה הפנימי והחיצוני שקשה לדעת מה גדול יותר מבין שניהם. החיבור הזה, הוא מה שהופך את ההתלבטות לקשה הרבה יותר. לא רק לשירה, גם לצופה. לכאורה, אין כל בעיה, אבל העננה הזאת של האחות המתה, שהובילה לסיטואציה הזאת, תמיד תרחף שם מעל. היא מחבבת אותו ונדמה לעיתים שהיא גם מרשה לעצמה גילויי משיכה אליו, אבל היא יודעת שתחילת החיבור גם אם הוא קיים, מקורו בניסיון לרצות את אמה ולא ברצון אמיתי שלה.
יוחאי שלבו הולך ומתקרב אליה, מזהה זאת ובאחת הפגישות כשאינו מקבל ממנה תשובה ברורה מדוע היא רוצה בו, אומר לה : "אל תיעלמי". שתיים מילים שאומרות הכל.
והאמא, הו האמא.. עירית שלג מדלגת במשחקה הרהוט, בין הניואנסים הברורים של אם חזקה וכואבת המבקשת מרפא לדאבה ובין הדאגה לבתה הקטנה, שירה, שעול ייסורי האם מונח כעת על כתפיה הרכות והאיתנות כאחד. הקשר הסימביוטי בין אם לבת הוא קשר שלא ניתן להסביר וגם לא להתיר. זה קשר שהוא מחמם נשמה, אך גם פצע מדמם ודולף, שריפה פנימית שאינה נכבית. היא אומרת לבתה שאינה כועסת עליה כשהיא מחבלת במפגש עם יוחאי, אך הצער זועק מעיניה וחוצב בלב בתה.
בצפייה בעירית שלג נדמה כאילו אתה רואה תמונת רנטגן של לבה ומחשבותיה. מעין צילום פנימי חודר אל הרגש. זה כנראה שילוב גם של זוויות הצילום הפנומנלי של אסף סודרי, יחד עם הכישרון של הבימאית לזקק את יכולתה כשחקנית וכמובן המשחק הנפלא שלה.
פס הקול של הסרט, המוזיקה,( איציק אזולאי), עם התפילות בסצינות מרגשות כגון סצינת ברית המילה , יוצרים אימפקט שמתרה בך להישאר שם לא כצופה מן הצד אלא כחלק בלתי נפרד.
בסרט, כמו בחיים עצמם, 'דברים שברומו של עולם' נגועים במשבי נגיעות הומוריסטיות. למשל, בסצינת הפתיחה כשהאם והבת 'בולשות' אחר החתן המיועד והרב אומר לה שהוא 'במקרר החלב', או הסצינה המשעשעת למדי, כשבאה אישה מבוגרת לבקש מהרב ייעוץ לקניית תנור אפייה חדש. ועוד אחת, במפגש של שירה עם איזה 'מיועד' מזדמן שאומר לה בטון של רובוט/מריונטה, "אני מחפש מישהי בלבוסטה כמוני,פלפלית, שיודעת לנהל דברים". היא בטח חשבה על ארנולד שוורצנגר כשאמרה לו בלבה : 'אסטה לה ויסטה בייבי'.
התמונה האחרונה של הסרט היא התמונה שאומרת הכל. היא תגיד גם לכם.
נראה, נבכה, נצחק.