בני אנאנסי / ניל גיימן

תמונת הכריכה מאתר אופוס

אופוס 2006, 314 עמ’
תרגום: ורד טוכטרמן

צ’ארלי נאנסי עובד בחברת יעוץ והשקעות הוא בחור שגרתי אפילו די משעמם. העניין הוא שהוא בן לאב לא שיגרתי בכלל. אביו של צ’ארלי הוא אנאסי אל העכביש. חבוש תמיד במגבעת הפדורה הירוקה שלו, ידיו עוטות כפפות ירוקות כלימון. תמיד יכולתם למצוא אותו דג דגים על הגשר,  משחק דומינו או שר קריוקי.  בעיני צ’ראלי, אביו הזקן היה פשוט מקור לבושה. היו לו הרבה סיבות להתבייש באביו: נשים צעירות נהגו להתלונן בפני אמו של צ’ארלי על אצבעותיו ההרפתקניות של אביו, היו לו סיגרים שחורים שהוא נהג לקרוא להן סיגרות, שריחם דבק לכל דבר שנגע בו, היתה לו חיבה מיוחדת לריקוד סטפס מוזר שפעם היה באופנה לזמן קצר, אבל לא עוד, הוא היה בור מוחלט בכל מה שקשור לאקטואליה והיתה לו אמונה מוזרה שקומדיות טלויזיוניות הן הצצה לחיים פרטיים של אנשים אמיתיים כל זאת בנוסף לחיבתו למתיחות  מכל סוג, גרמו לצ’ארלי להתבייש, בעיקר כי חלק מהמתיחות נוסו על צ’ארלי בעצמו, כמו אותה הפעם שהוא הלך לבית הספר מחופש לנשיא ביום שאנאנסי קרא לו יום הנשיאים. כמובן שצ’ארלי היה היחיד שהגיע מחופש, מה שלא ממש תרם לפופולאריות שלו בשנים שבהן למד בתיכון.

רוזי – ארוסתו של צ’ארלי מנסה לשכנע אותו להזמין את אביו לחתונה. זה נחסך ממנו כשגברת היגלר השכנה מתקשרת להודיע שאביו נפטר. צ’ארלי נוסע ללויה. אחרי הלוויה הוא נוסע עם גברת היגלר לביתה שם הוא פוגש את שלוש הגברות הקשישות. הוא מכיר אותן את גב’ בוסטאמונטה, גברת נולס וגברת דאנווידי הן כיבדו אותו בארוחה שלאחר הלוויה. אז מגיע הרגע שצ’ארלי מגלה שיש לו אח וכל מה שהוא צריך לעשות כדי לקרוא לו זה להגיד לעכביש. כל עכביש וזה בדיוק מה שצ’ארלי עושה.

מהרגע שמופיע אחיו של צ’ארלי, כל חייו משתבשים. אחיו של צ’ארלי דומה לאביהם הרבה יותר ממה שצ’ארלי דומה לו. למעשה, הוא ירש את כל כוחות הקסם. הוא משבש את חייו של צ’ארלי מן היסוד. צ’ארלי מפוטר, מסתבך עם המשטרה ומאבד את ארוסתו. לא קל להפטר מאחיו של צ’ארלי. היה הרבה יותר פשוט להכניס אותו אל תוך חייו. בעזרת ארבע הגבירות, יוצא צ’ארלי למסע כדי לגלות איך להחזיר את חייו למסלולם.

הספר הזה הוא ספר המשך לספר אלים אמריקאים, אם כי ניתן לקרוא אותו בפני עצמו מבלי לקרוא קודם את אלים אמריקאים.

הספר הזה הוא ספר המשך לספר אלים אמריקאים, אם כי ניתן לקרוא אותו בפני עצמו מבלי לקרוא קודם את אלים אמריקאים.

 אני חושבת שניל גיימן מפתח רעיונות נהדרים משלב את ההווה עם קורטוב של עבר. אהבתי את הספר, אם כי, לדעתי אלים אמריקאים הרבה יותר טוב ממנו.